שִירִים לְלׁא הֵפְסֵק
אתמול היום ובעקר מחר

 

דר סוזן בלקמור

 

 

 

 

 

מאת תומר פרסיקו     שיחה עם דר' סוזן בלקמור 

  פורסם במוסף הארץ   5/5/07

בעקבות חוויה חוץ-גופית שעברה בגיל 19 החליטה ד"ר סוזן בלקמור להקדיש את חייה לחקר הפרפסיכולוגיה והתופעות העל-טבעיות, תוך שימוש רצוף באמצעי לא לגמרי מקובל מבחינה אקדמית - סמים. מלא סמים. מאז עברו קרוב ל-40 שנה. על טלפתיה בלקמור לא למדה דבר, אבל היא מצאה את האח הסודי של הגן ופיצחה את חידת ה"אני" האנושי. הוא לא קיים

סוזן בלקמור. העבודה המדעית שלי מגיעה מתוך השאלה שכופה עצמה עלי כאשר אני שוכבת באמבטיה, נעה בתוך מסע תודעתי קיצוני או יושבת במדיטציה

צילום: Andreas Teichmann / Laif / TCS

בשנת 1970, כשהיתה סטודנטית בת 19 באוקספורד, עברה סוזן בלקמור חוויה חוץ-גופית. אחרי ששתו מעט ישבו היא ושני חברים על הרצפה בחדר שבמעונות הסטודנטים והאזינו לתקליט שהתנגן בפטיפון. בלקמור עצמה את עיניה ונתנה למוסיקה לסחוף אותה אל עולם דמיוני של מנהרות ואורות מרצדים. פתאום שאל אותה אחד החברים: "סו, איפה את?"

השאלה הפתיעה אותה. איפה היא באמת, היא חשבה לעצמה, ואחרי כמה שניות עלתה מתוך הבלבול תשובה ברורה: היא מרחפת גבוה, ליד התקרה, מביטה למטה בגופה שלה ובשני חבריה. "אני מעליכם, בתקרה", היא אמרה, וראתה את שפתיה נעות למטה ומדברות את המלים. לבה החוץ-גופי נמלא תדהמה ושמחה. "את יכולה לזוז?" שאל החבר, והיא ענתה שכן. "את יכולה לעבור דרך קירות?" היתה השאלה הבאה, ובלקמור גילתה שגם לזה היא מסוגלת. היא המשיכה לחקור את עולמה החדש, מבינה שהגוף שמתחתיה הוא שלה בצורה מסוימת, אבל שבעצם היא לא מוגבלת אליו בכלל. היא ידעה בביטחון מוחלט שהיא נשמה חופשייה ומאושרת.

החוויה נמשכה יותר משעתיים, והתאפיינה בתחושת ודאות ואותנטיות שהיתה אף גדולה יותר מזו של חיי היומיום; חותמת "המציאות האמיתית" היתה מוטבעת בבירור על כל מה שראתה והרגישה. לקראת סופה הפכה ההתנסות למעין חוויה מיסטית - הזמן והחלל איבדו משמעות, ובלקמור הרגישה שהיא מתמזגת עם היקום, שהוא כולו "טוב כפי שהוא" ושהיא עצמה בבת אחת "הכל וכלום". אחר כך גם זה עבר, ובלקמור חזרה להיות סטודנטית לפיזיולוגיה ופסיכולוגיה באוקספורד.

בלקמור כמובן לא היתה יכולה לשכוח מה שעברה - זה היה הדבר הכי חי, הכי אמיתי, הכי מדהים שקרה לה - ומהר מאוד היא גילתה שלימודיה לא ממש נותנים תשובה לכל הנושא הגדול של החוויה החוץ-גופית. הסטודנטים עסקו במוחות עכברים ובמנגנוני זיכרון, לא בהכרה, ובוודאי לא בהכרה שמסוגלת לעזוב את בסיסה הפיזי. גם הפרופסורים שלה לא התלהבו כשתיארה באוזניהם את המציאות המדהימה שגילתה.

חברים חדשים שמצאה, ספיריטואליסטים ואוקולטיסטים (העוסקים בעולמות הנסתר והעל-טבעי) סיפרו לה שעברה חוויה משמעותית ביותר, שהגוף האסטרלי, הלא-חומרי, שלה נפרד מהגוף הפיזי, שזה דבר חיובי מאוד מאוד, ושיש לה עתיד גדול כהילרית או קוראת עתידות. בלקמור, כפי שכתבה בספרה האוטוביוגרפי "
The Adventures of a Parapsychologist", החליטה ללמוד כל מה שאפשר על פרפסיכולוגיה, אבל גם החליטה שתעשה את זה בצורה ביקורתית. היא התכוונה להוכיח לכל אותם מדענים צרי מוח שהם טועים, שטלפתיה, טלקנסיס (היכולת להשפיע על העולם בכוח המחשבה, אורי גלר סטייל), גופים אסטרלים, הילות ואנרגיות הם אמת לאמיתה, והיא תעשה את זה בצורה מדעית, על ידי שימוש בניסויים ושיטות חקירה מקובלות שאת תוצאותיהם הם ייאלצו כמובן לקבל.

 


כך התחילה עבור בלקמור חקירה אינטנסיווית של יותר מ-20 שנה. תחילה בחרה לחקור את הטלפתיה, מתוך הנחה שיש לה קשר לחוויות חוץ-גופיות, וגם שיהיה קל יותר להוכיח את קיומה. בדוקטורט שלה מאוניברסיטת סוריי, "
Extrasensory Perception as a Cognitive Process" (תפיסה על-חושית כתהליך קוגניטיווי, 1980), היא פיתחה תיאוריה על התופעה, שאותה ניסתה להוכיח על ידי סדרות של עשרות ניסויים.

בשנות ה-70, כדאי לדעת, היה התחום שוקק חיים, ובלקמור עמדה בקשר עם עמיתים באוניברסיטאות אחרות שניסו

 

 

בלקמור. חוקרת את חייה באותה דבקות שבה היא מטפלת במחקריה האקדמיים

צילום: Andreas Teichmann / Laif / TCS

גם הם להוכיח את קיום הטלפתיה. שדה המחקר הפרפסיכולוגי היה קיים למעשה עוד מראשית המאה ה-20, וחוקרים רבים ניסו להוכיח קיומם של כוחות על-טבעיים. כשהגיעה בלקמור לתחום הטלפתיה, היה הלהיט הניסויי התורן ה"גנצפלד" (בגרמנית "שדה טוטלי") - טכניקה שבה השכיבו את הנבחנים על גבם, אטמו את אוזניהם באוזניות עם "רעש אפור" וכיסו את עיניהם בחצאי כדורי פינג-פונג, כך שהיו קרובים לאטימות טוטלית מבחינת קלטי החושים שלהם. אז הם התבקשו לנחש - או לקלוט טלפתית כמובן - סמל מסוים שהראו לאדם אחר בחדר סמוך. על אף הטענות כאילו התשובות הנכונות של הנבחנים היו בבירור מעל להיגיון הסטטיסטי, לדעתה של בלקמור לא היתה שום ראיה החלטית בעניין, והיא גם היתה סבורה שהניסוי לא אטום מבחינת האפשרויות לרמיזת התשובה על ידי המדענים. אחרי עשר שנים של ניסויים כאלה ואחרים עדיין לא היתה לה ראיה מוצקה אחת לתופעה הפרפסיכולוגית.

למה יוצאים מהגוף על ערש דווי

בלקמור, שחיה בבריסטול שבמערב אנגליה, היא כפי שאפשר להבין אשה צבעונית. היא משתמשת באופן קבוע בסמים ממינים שונים, מתרגלת זן באדיקות וחוקרת את חייה באותה דבקות שבה היא מטפלת במחקריה האקדמיים. למעשה אין שוני רב בין שני התחומים האלה שאצל רבים, אולי רבים מדי, נפרדים לחלוטין: כפי שהגיעה למחקר פרפסיכולוגי מתוך חוויותיה האינטימיות ביותר, כיום חוקרת בלקמור את ההכרה האנושית כמענה לשאלות קיומיות שהתעוררו בה. היא משתדלת מאוד שמה שהיא מגלה ישפיע על חייה לא רק בממד האינטלקטואלי; בראיון שערכנו בהתכתבות היא סיפרה שתובנותיה על מהות החיים עזרו לה באחרונה להתמודד עם מות אמה.

אחרי שנים באקדמיה היא פרשה ממנה לא מזמן מרצונה, כדי להקדיש יותר זמן "למסתורין של ההכרה", וכיום היא בעיקר כותבת מאמרים (לאו דווקא אקדמיים), מופיעה בטלוויזיה ומרצה במקומות שונים; לפני שלוש שנים ראה אור בהוצאת אוקספורד ספר הדרכה ללימודי ההכרה שכתבה, ולפני שנה יצא ספרה "
Conversations on Consciousness" (שיחות על הכרה) שבו היא משוחחת עם מומחים רבים ומנסה להבין מהם, מהי בעצם ההכרה. היא אם לשניים מנישואים קודמים וכיום היא חולקת את חייה עם מגיש הטלוויזיה אדם הארט דיוויס.

באשר לכישלון ניסוייה במחקר הפרפסיכולוגי, סיפרה לי בלקמור שלאורך הדרך היא הואשמה לא פעם על ידי המאמינים בטלפתיה בכך שהיא יותר מדי סקפטית, לא מספיק פתוחה או פשוט מפחדת מהאמת. "אבל אנשים לא מבינים שאני דווקא מאוד רציתי להוכיח מציאותה של טלפתיה. ובכלל, האם לא ברור שכל מדענית שתצליח להוכיח את אמיתותן של ההנחות האלה - או אפילו טוב יותר, תספק תיאוריה כדי להסביר אותן - תירשם בהיסטוריה המדעית כגיבורה, כאשה ששינתה את פני המדע לנצח?"

אחרי עשור של העלאת חרס היא עברה איפוא לחקירת החוויות החוץ-גופיות, השביל שדרכו הגיעה מלכתחילה לארץ הפרפסיכולוגיה. כאן נכונה לה עוד אכזבה ספיריטואלית ומאידך גיסא הצלחה תיאורטית: לפי תיאוריה שפיתחה, המערכת הקוגניטיווית של האדם מחליטה לתת תוקף של מציאות או דמיון לא לחתיכות מידע שהיא מקבלת מהחושים, אלא לתמונות עולם כוללות שהיא מרכיבה מאותו מידע. לתמונת העולם האמינה ביותר (על פי מדדים שונים, כגון רציפות בנושא או בזמן) היא מדביקה את הכותרת "העולם האמיתי", ופועלת על פיה.

למה בדיוק היא מתכוונת? כאשר אנחנו מתעוררים מתוך חלום, לדוגמה, על המוח להחליט במהירות מהי המציאות: אותו נראטיב חלומי שכרגע נקטע, או היותנו טמונים לבטח במיטתנו החמימה. על פי רוב, ככל שהזמן מתום החלום חולף ברור לנו יותר ויותר שאנחנו אמנם במיטה, עד שלבסוף תמונת העולם הזאת נחווית אצלנו כאמיתית באופן מובן מאליו.

אבל כמו כל מערכת, גם ההכרה יכולה לטעות, וטעויות כאלה מתרחשות בעיקר כאשר האדם עובר טראומה גופנית או נפשית - אז המציאות עוברת זעזוע קשה והמערכת צריכה לייצב את עצמה מהר, לדעת מהר איפה היא ומה קורה אתה. לעתים קורה שבפזיזותה נבחרת תמונת עולם שאינה מגיעה מקלטי החושים, אלא, לדוגמה, מהזיכרון, והאדם פועל על פיה.

"נסו להיזכר היכן הייתם לפני כמה דקות", מבקשת בלקמור מקוראי מאמריה, "איך נראית התמונה שאתם מציגים לפניכם: האם אתם רואים את עצמכם 'מלמעלה'?" בלקמור טוענת שניסויים הראו שזיכרונות רבים מוצגים "ממעוף הציפור", ושהרבה פעמים הם גם כוללים עובדות שמעולם לא היו. התיאוריה שלה אומרת שמה שקורה בחוויה חוץ-גופית הוא שבשל טראומה מסוימת מאבדת המערכת הקוגניטיווית של האדם קשר עם החושים ובוחרת "מודל מציאות" המבוסס על הזיכרון. המוח חוזר אל הזיכרון האחרון שיש לו והאדם מרגיש שהוא רואה הכל "מלמעלה" - למשל, רואה עצמו שוכב על מיטת חוליו. יחד עם זאת, אותו אדם מרגיש שמדובר בחוויה אמיתית, בראייה צלולה של המציאות, שכן המוח גם טורח למסמר על אותו זיכרון גושפנקה של אמת חיה. דבר זה יכול להסביר, למשל, את הישנות החוויות האלה אצל אנשים שנמצאים על ערש דווי.

התיאוריה הזאת של בלקמור אף זכתה לביסוס ניסויי: היא הצליחה להראות שאנשים שאצלם הזיכרון מגיע כתמונות "ממעוף הציפור" נוטים יותר לחוות חוויות חוץ-גופיות. היא גם הוכיחה שמי שמסוגלים להחליף ביתר קלות בין תמונות עולם בדמיונם, "יוצאים מהגוף" ביתר קלות, וכך ביססה עוד יותר את ההשערה שמדובר במנגנון תוך-מוחי שבורר ומכריע מתוך מצאי השקפות שנמצא ברשותו.

נא להכיר: ממים

לאחר יותר מ-20 שנה של חקירות פרפסיכולוגיות, כשכבר לגמרי התייאשה מהאפשרות לגלות (ובוודאי לא להוכיח) תופעות על-טבעיות, עזבה בלקמור את התחום. בשנה שלאחר מכן היא נדבקה בווירוס אכזרי שריתק אותה למיטתה חודשים רבים. היא כמעט שלא היתה יכולה לקום, בוודאי שלא ללמד או להשתתף בכנסים. כל שנותר לה לעשות הוא לקרוא, והיא בילתה את החודשים האלה בצלילה ארוכה אל תוך הרעיונות הרעננים של תיאוריית ה"ממטיקה". אחר כך היא כתבה על זה ספר.

"מם" הוא מושג שחייב את קיומו לביולוג האבולוציוני הנודע
ריצ'רד דוקינס. דוקינס היה זה שנתן לתיאוריה על "הגן האנוכי" פרסום עולמי כאשר כתב עליה בספרו בעל אותו שם. רעיון הגן האנוכי אומר שכל גן, בניגוד למה שחשבו דרוויניסטים רבים בעבר, אינו דואג לאורגניזם שבו הוא נמצא, לא לקהילה הספציפית של בעלי החיים שהוא חלק ביולוגי ממנה, ואפילו לא לזן של אותן חיות, כלומר להמשך שרידותו של אותו מין של יצור. הגן, מתברר, דואג רק לעצמו.

תיאוריית הגן האנוכי מסבירה שגם אם הברירה הטבעית מתרחשת ברמת בעל החיים, כלומר היצור החי מתרבה או מת, האינפורמציה שבגנים היא היחידה המהותית של האבולוציה. כך מוסברות תופעות שקשה להסביר על פי הדרוויניזם הישן, כמו למשל אלטרואיזם: עזרה לזולת מתרחשת מפני שהיא מקדמת את הסיכויים של הפרטים הנעזרים לחיות יותר, וכך להתרבות יותר. מכיוון שאנחנו עוזרים בעיקר למי שדומה לנו (שמתם לב?), אנחנו מקדמים את הסיכויים של האינפורמציה בגנים שלהם - שהיא גם זו שלנו, שהרי אנחנו דומים - להשתכפל. וזה כל הסיפור: יצורים חיים אינם מתנהגים באופן שמיטיב ביותר אתם, אלא באופן שמיטיב עם הגנים שלהם, כלומר בצורה שהגנים שהם נושאים יזכו להשתכפל ולעבור הלאה. יצורים חיים אינם אלא נשאי גנים שמכוונים לשמור עליהם ולהפיץ אותם. הגנים הם אלה שנושאים אותנו, והם עושים זאת אך ורק לטובתם. הם לא עובדים בשבילנו, אנחנו עובדים בשבילם.

בסוף ספרו תהה דוקינס שמא חוץ מהגנים קיימות בעולם עוד יחידות מידע שמעתיקות את עצמן בצורה אנוכית. הוא העלה את הרעיון שיש כאלה, וקרא להם "
Memes" (בעקבות המלה היוונית לזיכרון שדוקינס קיצר כדי ליצור זיקה ל-gene). ממים, כך כתב, יכולים להיות "מנגינות, רעיונות, סיסמאות, אופנות ביגוד, דרכים ליצירת כדים או לבניית קשתות".

מם, בהיותו יחידה מופשטת ובלתי מוחשית, מוגדר כחלק מהתרבות האנושית שמועבר לא על ידי הגנים אלא על ידי חיקוי, כלומר כל פריט מידע שעובר מאדם לאדם שלא בצורה ביולוגית. מכאן נובע שכמעט כל דבר בתרבות האנושית הוא מם: כל מלה שאנו יודעים, כל ביטוי, שיר או סיפור, כל מנהג או מסורת, השקפת עולם או אמונה. ריקוד סטפס הוא מם, האמונה באלוהים היא מם, הדמוקרטיה היא מם. רעיון המם הוא מם.

אחרי שהבריאה ממחלתה, ב-1999,

 כתבה בלקמור ספר בשם "The Meme Machine", שנחשב עד היום למבוא הטוב ביותר לממטיקה. בספר היא מסבירה שממים הם יחודיים לאדם, משום שלאדם, ורק לו, כושר חיקוי אדיר: בעוד שכמה זנים של בעלי חיים (כגון שימפנזים, דולפינים, תוכים) מסוגלים לחקות כמה פעולות בצורה מוגבלת ביותר, ניחן האדם ביכולת לבסס כמעט את כל חייו על חקיינות.

כושר החיקוי המפותח של האדם הוא תוצאה של הברירה הטבעית האבולוציונית, כמובן: חיקוי הוא בעצם גניבת הניסיון הרב של האחר, שנרכש על ידו במסכת מייגעת של ניסוי וטעייה. ברור על כן שמי שיכול לחקות אחרים מעלה את סיכוייו לשרוד, וכך גם מעלה את הסיכוי שאותם גנים שאיפשרו לו יכולת חיקוי יעברו הלאה.

אבל בלקמור טוענת יותר מכך. היא קובעת שברגע שהאדם פיתח יכולת חיקוי, נוצרה עבורו מציאות אבולוציונית חדשה: מאותו רגע הוא היה מונהג שלא על ידי יחידת העתקה אחת אלא שתיים. לא רק הגנים שבנו את גופו ניסו לשכפל את עצמם דרכו, אלא גם הממים שבהכרתו. "אם ישנן שתי מערכות של שעתוק, יהיה באופן בלתי נמנע ניגוד אינטרסים ביניהן, כלומר סיטואציות שבהן האינטרסים של הגנים ימשכו לכיוון אחד ואילו של הממים לכיוון האחר", כותבת בלקמור בספרה. כמו הגנים, גם הממים הם אנוכיים ומעוניינים רק בדבר אחד: להשתכפל. כמובן שכמו הגנים גם להם אין רצונות ממש, אלא שהם פשוט מממשים פוטנציאל, יכולת שקיימת. במקרה של הגנים זו היכולת שקיימת אצל כל תא חי לשכפל מולקולות, במקרה של הממים זאת היכולת שקיימת במוח האדם לשכפל הוראות התנהגות. וכמו שגנים מסוימים ישתכפלו יותר לאורך זמן, גם ממים מסוימים ישתכפלו יותר מאחרים. אבל כאן אלו כבר לא יהיו הממים שהכי טובים לאורגניזם.

בלקמור, בעקבות דוקינס, מדגישה שגם הגנים לא דואגים לאורגניזם אלא רק לעצמם. אבל משום שאורגניזם שמתפקד טוב יכול לשכפל אותם טוב יותר, שורדים הגנים שבונים אורגניזמים טובים יותר. גם ממים זקוקים באופן ראשוני לאורגניזמים כדי להשתכפל, אבל מפני שהם לא זקוקים למגע מיני ולזמן של הריון כדי לראות תוצאות, האבולוציה שלהם מהירה הרבה יותר. ברגע שנמצא רעיון טוב ומשתמשים בו, המם עבר בהצלחה.

בגלל שהעתקת ממים מתאפשרת בזמן קצר כל כך, האבולוציה של המם בעצם לא צריכה לשמור על חיי האדם לאורך זמן. מנקודת המבט של המם, מספיק שתגרום לעוד כמה אנשים להעתיק אותו אליהם - אחר כך אתה רשאי למות. לכן מם של אכילה בדוכן שווארמה מרכזי יכול לתפוס גם אם סועדים רבים נעשים אחרי שובם הביתה חולים. למם לא אכפת מה קורה אתך אחרי שראו אותך אוכל ובכך העברת אותו הלאה. דוגמה קיצונית לכך היא מם של גבורה בקרב: החייל הגיבור אולי ימות, אבל המם ישאר - עוד ועוד חיילים יקחו דוגמה וינהגו כמוהו. המם ישוכפל.

וכפי שהצלחתו של מם לא תלויה בשרידותו של האדם המעביר אותו, כך היא גם לא תלויה בגנים: בלקמור טוענת שברגע שהמירוץ האבולוציוני הזה של המם מתחיל, הוא בשום אופן לא חייב להיות כפוף לקודם, זה של הגנים. למעשה החופש של הממים לדאוג לעצמם ורק לעצמם הוא זה שמאפשר להסביר התנהגויות אנושיות שאבולוציה תלויית גנים מתקשה מאוד להסביר, כמו נזירות, התאבדות או גידול חתולים. בכלל, לבני אדם יש כישורים רבים שנראים לא שייכים לעבר האבולוציוני שלנו כציידים-לקטים, כמו העיסוק באמנות, הצלילה למעמקים מתמטיים ומטאפיזיים, היכולת להטיס מטוס או הנכונות להקדיש את חיינו לנעליים. זו בדיוק הנקודה שבלקמור מדגישה: "בני אדם שונים מכל בעלי החיים. היכולת שלהם לחקות יוצרת יחידות נוספות, מלבד הגנים, שמשעתקות את עצמן למען האינטרסים שלהן בלבד, ושיכולות לייצר התנהגות שמאפשרת התאמה לסביבה מבחינה ממטית, אבל חוסר התאמה מבחינה ביולוגית".

הודות לכושר החיקוי הבלתי נדלה שלנו הפכנו למעשה למארחים ולסוכני השכפול של הממים. אבל לא כל הממים שווים. "אם בעולם יש מספר מוגבל של מוחות", שואלת בלקמור, "ומספר כמעט בלתי מוגבל של ממים, איזה ממים יזכו לבית חם ולאפשרות להמשיך ולהשתכפל?" אלו הנכונים והאמיתיים (לא טוב לשחק באש), אבל כמובן גם הפשוטים, הקליטים, אלו שגורמים לנו לחזור עליהם שוב ושוב (במחשבה, בדיבור, במעשה, מסיסמאות פרסומת ועד הוראות במשחק כדורסל). ישוכפלו גם כאלו שכלולה בהם הוראה מפורשת לשכפלם, או איום שאם לא נשכפלם יקרה דבר נורא (מכתבי שרשרת, שמירת שבת).

ממים גם נוהגים להופיע כחלק מקבוצה. בלקמור מסבירה שממים כגון חטא קדמון, לידת בתולין, הליכה על מים ואיסור על אוננות לא היו כנראה זוכים לפופולריות כשלעצמם, אבל כשהם כלולים בקומפלקס ממטי מתואם ("ממפלקס"), כלומר כשהם קשורים לממים אחרים כגון האמונה באלוהים טוב ומיטיב וההבטחה לחיי נצח בגן עדן, יש להם סיכוי טוב הרבה יותר לשרוד ולהשתכפל. לכן הרבה מאוד ממים נעים בקבוצות, תלויים הדדית בחברים רבים. קבוצת הממים החשובה לנו ביותר, הממפלקס המרכזי, הוא ה"אני" שלנו.

 



הממפלקס הכוזב ששמו אני

ראוי לציין שכתיאוריה הממטיקה עדיין בחיתוליה וכבר קמו לה מתנגדים רבים. לא מעט חוקרים מבקרים את הרדוקציוניזם החריף שלה, ותוהים על הערך ההסברי של ההנחה שכל חיי האדם הם גזרה אבולוציונית של גנים וממים. אחרים גורסים שכל התורה היא בסך הכל תרגום של תובנות סוציולוגיות ידועות ל"שפת הממים". הקושי בהגדרת יחידת המם (כמה קטן יכול להיות מם, כמה גדול ומורכב?) גם הוא מהווה בעיה. הממטיקה גם אינה מסבירה בצורה מבוססת איך בדיוק מתרחש תהליך ההעתקה של הממים בין בני אדם, למרות שאנחנו רואים בבירור שהוא אכן קורה. על שאלות אלו ואחרות מנסים מרכזי מחקר בודדים של ממטיקנים לענות בימים אלה.

אם תורת הממים מזכירה תובנות סוציולוגיות, הרי שיישומה באשר ל"אני" האנושי מזכיר תובנות מוכרות של זן בודהיזם. ה"אני" שלנו, טוענת בלקמור, אותה הרגשת עצמיות שאין ברורה ממנה, הוא אשליה - כלומר הוא קיים, אבל לא כפי שאנחנו חושבים. האני הוא הממפלקס המרכזי שלנו, שהתפתח מכיוון שהוא נותן תוקף לממים רבים וכך עוזר בהפצתם (לממ הסתמי "מאזניים הולך טוב עם עקרב" יש סיכוי קטן יותר להתקבל ולהשתכפל מאשר לממ "אני חושב שמאזניים הולך טוב עם עקרב"). ה"אני", אם כן, אותה הרגשה ברורה מאליה שאנחנו ישויות גרעיניות ואוטונומיות המתמשכות ללא שינוי מהעבר אל העתיד, אינו יותר מאשר תכשיר מתוחכם להפצת ממים. הבעיה היא, מבהירה בלקמור, שכרגיל הממים מקדמים את מה שטוב להם, ולאו דווקא מה שטוב לאורגניזם. וה"אני" רע לאורגניזם: "לדעתי אשליית המשתמש (בגוף ובשכל, כלומר ה'אני') מערפלת ומעוותת את ההכרה. ההכרה האנושית הרגילה מצומצמת על ידי הממפלקס של העצמי, אבל היא אינה חייבת להיות. ישנן דרכים אחרות להיות בהכרה".

את הדרכים האחרות האלה מנסה בלקמור לגלות וליישם בחייה. בלקמור היא אחת הלוחמות המרכזיות בבריטניה בעד הלגליזציה של כל הסמים. לאורך השנים היא התנסתה בסמים מסוגים רבים, דבר שהביא אותה גם לחקור את התודעה, ומצבי תודעה שונים. כיום היא נחשבת לבת סמכא בתחום המחקר החלוצי הזה, ואוניברסיטת אוקספורד כאמור הזמינה אותה לכתוב את ספר המבוא על תורת ההכרה.

סמים, בעיקר ממשפחת ההלוצינוגנים (ההזייתיים) יכולים לדעתה להוות כלי חשוב בחקירת התודעה האנושית. כפי שכתבה לפני שנתיים במאמר ל"דיילי טלגרף": "בכל שנה, כמו שתיין שרוצה להוכיח לעצמו שהוא לא אלכוהוליסט, אני מפסיקה לעשן גראס לחודש... ישנם כאלה שמעשנים גראס כדי להירגע או בשביל הכיף, אבל עבורי הסיבות הן עמוקות יותר. למעשה אני יכולה לומר בכנות שללא הקנביס רוב החקירה הפילוסופית שלי לא היתה יוצאת לפועל ורוב הספרים שלי על פסיכולוגיה ואבולוציה לא היו נכתבים".

בצעירותה היא בלעה לא מעט אם-די-אם-איי (אקסטזי), אל-אס-די, פסילוסיבין ומסקלין, וכיום היא טוענת, כמו אלדוס הקסלי, שהם פתחו עבורה את "דלתות התודעה". הם גם הרחיקו אותה עוד יותר מאמונה ברוחות רפאים, או נשמות: "סמים פסיכדליים מספקים חלק מההוכחות הטובות ביותר שההכרה היא המוח: שהמחשבות, האמונות והתפיסות שלנו מיוצרות על ידי כימיה". הרבה יותר מזה, טוענת בלקמור שסמים הלוצינוגניים גם יכולים ללמד אותנו שתפיסת העולם הנורמלית שלנו שגויה. "הייתכן שהכימיה במוחנו נבנתה על ידי האבולוציה כך שנשרוד ונתרבה, אבל תמורת זה נתנה לנו אמונות שגויות על העולם?" היא כתבה במאמר שבו סינגרה על השימוש בסמים. "אם כך, ייתכן שסמים שמשפיעים על התודעה יכולים לתת לנו תובנות טובות, ולא גרועות יותר, מאשר המצב הנורמלי-לכאורה שלנו".

בלקמור גם מתרגלת זן זה שנים, ומקפידה לשבת במדיטציה כל יום ולחקור את תודעתה מקרוב. היא מקווה מאוד שהן השימוש בסמים, הן המדיטציה יהוו כלים שלצד חקר המוח הנוירוביולוגי ישמשו בעתיד את חוקרי ההכרה כולם. היא מצדה מעורבת מאוד במחקר שלה: אחרי שהגיעה למסקנה שלא תיתכן לאדם בחירה חופשית (שהרי אין שום ישות נבדלת בתוכו שהיא "בעלת הרצון" ויכולה להחליט החלטות), עמלה רבות כדי להיפטר מאותה אשליה. "עבדתי קשה משום שמבחינה אינטלקטואלית הבנתי שלא תיתכן בחירה חופשית, ולמרות זאת הרגשתי שיש לי בחירה חופשית. אז כל פעם שהתחושה עלתה הייתי צריכה להתבונן בה ולנסות למצוא איזה פתרון לסתירה הזאת. התמדתי בכך במגוון דרכים, וכיום אין לי כבר הרגשה של בחירה חופשית. נראה שהיא נשרה ממני. כאשר אני מחליטה החלטות אני חושבת שהן מתרחשות משום המצב הכללי של העולם, או של המוח והגוף שלי. כאשר אני חייבת להחליט על משהו אני לא נלחצת, אלא רק מבררת את כל מה שעשוי לעזור לקבלת החלטה טובה ומשלימה עם זה שבנקודה כלשהי היא תתקבל, והיא אכן מתקבלת. זה מוזר אולי בהשוואה לחיים שחייתי לפנים, אבל זה מצב חופשי הרבה יותר".

כדוגמה לחופש החדש שזכתה בו היא מספרת על סיטואציה שאליה נקלעה מדי יום כאשר נהגה חזרה הביתה מעבודתה. בצומת מסוים היא יכלה לבחור אם להמשיך לנסוע על הכביש הראשי, המהיר והמשעמם, או לפנות אל הדרכים הצדדיות, האטיות אך היפות בהרבה. כל יום ההתלבטות הציקה לה, עד שיום אחד היא הבינה שהיא בכלל לא צריכה להחליט: היא רק תמשיך להיות מודעת ועירנית ותיתן להחלטה להיעשות מעצמה - ואכן כך היה. הבעיה, היא הבינה, היתה ההרגשה האשלייתית כאילו אי פעם היא החליטה לאן לנסוע.

מהרגשת ה"אני" היא עוד לא הצליחה להיפטר לגמרי, היא אומרת לי, אבל היא בדרך. "אני חושבת שה'אני' לא קיים ואני לא רוצה לחיות את חיי בצורה צבועה או שקרית", היא אומרת. "הממפלקס של העצמי אחראי לצרות גדולות, מעצם טבעו: ביקורת עצמית, חמדנות, כעס וכל מיני רגשות הרסניים. כאשר הממפלקס של העצמי אינו קיים, אנחנו מפסיקים להתעסק בעצמנו, אנחנו מבחינים יותר באחרים וחמלה ואמפתיה מגיעות באופן טבעי. הממטיקה, על כן, מציגה בפנינו חזון חדש על הדרך שבה ייתכן לחיות את חיינו. העבודה המדעית שלי מגיעה מתוך השאלה שכופה עצמה עלי כאשר אני שוכבת באמבטיה, נעה בתוך מסע תודעתי קיצוני או יושבת במדיטציה. המדע והחיים הם אותו דבר ודורשים אותה מחויבות ואותם עקרונות".*

 

[חזור למעלה]

אם נהנת  מומלץ להכניס למועדפים       WWW.FIENHOLTZ.COM

©כל הזכויות לכל תוכן המצוי באתר זה שייכות בלעדית ליהודה בן נחום אשר ממליץ להוריד ולהפיץ ברבים  תוך שמירת זכויותיו

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים