שִירִים לְלׁא הֵפְסֵק
אתמול היום ובעקר מחר

 

תאריך ושעה
 

חדש מהתנור של הפורום

מאוריציוס

 

יום 11 באוגוסט 1945 היה יום הגלות האחרון של אנשי מאוריציוס. 1,300 יהודים, מצ'כיה, גרמניה ופולין, עולים בלתי-לגאליים לארץ ישראל, שנכלאו באי הנידח על ידי שלטונות המנדט. ארבע שנים ושמונה חודשים ישבו שם, עד שהבריטים הסכימו להכניסם לפלשתינה. לעומת המחנה הזה, המרוחק אלפי קילומטר, הגירוש למחנות המעפילים בקפריסין היה יחסית נסבל. את ההודעה על שחרורם קיבלו גולי מאוריציוס בפברואר 1945, ועוד באותו יום חגגו בתהלוכה. בראש צעדו המתנדבים לבריגדה היהודית מקרבם, שעוד לא הספיקו להתגייס, ואחריהם הילדים הצופים, במדיהם המצוחצחים, ולבסוף שאר הזאטוטים וילדי בית הספר היהודי שהוקם במחנה. התהלוכה הסתיימה ב"התקווה" וריקודי הורה עד אור הבוקר. אבל היציאה מהאי התמה מהה עוד חצי שנה, תקופה שבה עברו על הגולים במאוריציוס שלוש סופות צקלון הרסניות ומגיפת שיתוק ילדים. ביום ההפלגה לפלשתינה נפרדו מהגולים תושבי האי - אנגלים, צרפתים, סינים, הודים וקריאולים. 1,310 נפשות עזבו את האי, בהם 60 ילדים שנולדו שם, ובבית העלמין היהודי שחפרו נותרו 128 קברים מטופחים. האונייה שהביאה אותם לנמל חיפה, דרך תעלת סואץ, עגנה לבסוף במקום שבו שקעה במצולות, חמש שנים לפני כן, אוניית המעפילים "פאטרייה".

 מאשה אנגל נקברה במאוריציוס

 המסע מחיפה למאוריציוס נמשך 17 יום. הצוות באוניות הגירוש היה הולנדי והמפקדים היו קצין ושלושה סמלים בריטים, שהשליטו משטר קשוח ומשפיל. השימוש בחדרי השירותים הוגבל לשעות מסוימות, ובימים הראשונים הוכרחו הנוסעים לעשות את צרכיהם כשדלתות השירותים פתוחות. הגברים רוססו עירומים, בנוכחות הנשים, ונצטוו לגלח את שיער ראשם. הנשים אולצו לקצץ את שערן קצר. אנשי הצוות ההולנדים היו חביבים אל הגולים, והעבירו להם לא פעם בהיחבא פריטי מזון ובגדים. הילדים זכו למירב הפינוקים. לילי האס היתה אז בת 12: "נותר אצלנו טעם טוב מהמסע ההוא לאי. התנאים באונייה היו טובים. היה אוכל בשפע ואפילו בריכת שחייה לילדים. הייתי עם אמי, בלומה רוזנברג. אבי יעקב היה באונייה השנייה, שלא ראינו אותה עד שהג ענו למאוריציוס, ומאוד פחדנו. אני קיבלתי בדרך טיפוס, הסימנים הראשונים היו חום גבוה וחולשה. הורידו אותי מהאונייה באלונקה, עד כדי כך הייתי חולה, והכניסו אותי לבית חולים בתוך המחנה. אבי, שלא ראה אותי שבועיים, התפרץ פנימה עם משהו דמוי קבקבי עץ ולבוש בתחתוני משי ורודים בלבד. הוא הלך ממיטה למיטה ולא זיהה אותי. רזיתי מאד וצמותי הארוכות נגזזו, לא היה לי כוח לדבר. שמעתי אשה אומרת - 'אדון רוזנברג, הבת שלך שוכבת שם', והתעלפתי. שלושה חדשים שכבתי בבית החולים. כמעט יום יום הודיעו להורי שאני ברשימת המועמדים למות". "במקום נוף אפריקאי ואוכלוסייה פראית למחצה ראינו לפנינו כבישים מודרניים, יישובים אוריינטליים אמנם, אך אנשים לבושים אירופית", כתב זאב גולדברגר. הנוף היה אכן יפה. הרי הגעש בעלי הצורות המוזרות, אשדות המים, החופים הנהדרים. האי היה מפולג מבחינת האקלים שלו; היו אזורים לחים פחות, בלתי נגועים בקדחת, ושם התגוררו הלבנים (בריטים וצרפתים). האוכלוסייה האחרת באי היתה מורכבת מהודים, סינים, קריאולים. המשכילים דיברו צרפתית, ואילו שפת הרשות היתה אנגלית. שפת היום-היום ברחוב היתה קריאולית . ד"ר צברגבאום: "מהאונייה האי נראה כל כך מרהיב שנדהמנו. כשהובילו אותנו למחנה שלנו, משני צדי הכביש עמדו ילדים לבושים חגיגית שהריעו לנו וזרקו עלינו פרחים. לא ידענו למה הם קיבלו אותנו כה יפה. היתה גרסה שהם חשבו שאנחנו אויבי הכתר ומכאן שהיינו סימפטים בעיניהם. גרסה אחרת אמרה שהם ידעו שאנחנו פליטים אומללים. אשה מאוריציאנית אמרה לי שהאי היה מבודד לחלוטין ושבואנו היה אירוע מרגש. אנחנו חשבנו שלראשונה הם ראו לבנים, מגזע האדונים כביכול, אך נתונים במצב נחות יותר מהם". הגולים היו תשושים, ביקשו רק מנוחה. הם מנו 1,580 נפש: 849 גברים, 635 נשים ו-96 ילדים. האוטובוסים הובילו אותם מהנמל פורט לואיס לעיירה בו-באסן, בחופו המערבי של האי, אזור זרוע ביצות ונגוע במלריה. הגברים הופרדו מהנשים, והושמו במחנה שלא היה אלא שני בתי סוהר גדולים ששימשו בעבר את מושליו הצרפתיים של האי. מאות תאים זעירים היו במבני האבן: בכל תא היה ערסל, מחצלת ושתי שמיכות. כל עקיצת יתוש גרמה מלריה, אך עברו כמה ימים עד שהתקבלו כילות, ולאחר ימים אחדים קיבלו גם ארגזים קטנים ששימשו ארונות. החלונות היו מסורגים, ושער ברזל גדול חסם את הכניסה. תאורה לא היתה בתאים. באולמות החשופים ניצבו שולחנות עץ ארוכים וכיסאות. שם אכלו. בחוץ ניצבו זקיפים חמושים. לראשונה באי מאוריציוס, היו לבנים כלואים תחת השגחתם של זקיפים שחורים. "כשהגענו לשער מחנה המעצר במאוריציוס, וראיתי את המבנים עם הסורגים, נפל עלי פחד למרות שהייתי כבר במחנה גרמני", נזכר יוסף דויטש. "אמרתי לעצמי שזה הסוף. אין שום טעם להמשיך לחיות מאחורי סורגים". מחנה הנשים היה מופרד ממחנה הגברים בחומה שגובהה שישה מטר, והיה נתון כל הזמן תחת שמירה כבדה. הנשים ואיתן כל הילדים עד גיל עשר שוכנו בצריפי פח, בכל אחד כ-25 מיטות. לכל אשה היה שטח מחיה זעיר, פרוץ לעין כל. שלא כמו הגברים, הנשים כן זכו לתאורת חשמל בצריפיהן. בקיץ להטו צריפי הפח עד שהיה אפשר ממש לראות את אדי החום, והגשמים הטרופיים שירדו לעתים מזומנות על הפח גרמו רעש בלתי נסבל. המחלות הפילו חללים כמעט כל יום. ד"ר סטרחובסקי: "רבים חלו בטיפוס, ואני זוכר יום אחד שבו איבדנו שישה חולים. יום אחד הופיעה אשה שנראתה כאילו הגיעה מעולם אחר. ליידי אליס קליפורד, אמריקאית שהיתה חברה של אלינור רוזוולט והיתה נשואה למושל האי. היא אמרה לי שהיא רוצה לעבוד כאחות בבית החולים של המחנה, בתנאי שתוכל לטפל בחולי הטיפוס. היא הביאה איתה כמה מבנות החברה הגבוהה של האי. הן עבדו בצורה יוצאת מן הכלל. ליידי קליפורד רחצה חולים בתנאים היגייניים קשים ביותר, וזה נתן לגולים כוח ותקווה שעוד נשאר דבר מה טוב בעולם. אחר כך, כשהטיפוס נעלם, פרצה הקדחת הטרופית. חום גבוה, צמרמורות והקאות. הטיפול היה זריקות חינין. כל יתוש הביא את החיידק. בשטח שבו גרנו מעולם לא התגוררו קודם לכן אירופאים. עבדתי יום ולילה עם שני רופאים, עם דר' לוואפייר, ורופא נוסף, סיני". בשנה שנה וחצי הראשונות נקבעו במחנה חוקים נוקשים. כל דבר היה כרוך בהגשת בקשה מיוחדת, אפילו עריכת חגיגות משפחתיות, ואפילו לוויות. הונהגה צנזורה קפדנית, כדי להגביל העברת מידע על הנעשה במחנה, ולא פעם נעלמו מכתבים ששלחו הגולים לקרוביהם. נאסרה גם הפצת עיתון מקומי, ועד 1943 אסור היה להאזין לשידורי הבי-בי-סי בפולנית או בצ'כית. נאסר על הגולים גם להביע את דעתם או להיות מעורבים ולו במעט בניהול חיי המחנה. היתה קרן כספית, "קרן המחנה" שמומנה מכספים שהעצירים קיבלו מקרוביהם, והם ייעדו אותה לארגון פעולות תרבותיות וחברתיות. בשנה הראשונה נמנע מהם הדבר. המפקחים במחנה היו ברובם סמלים מהמשטרה הבריטית בפלשתינה. על הנשים הופקדו תושבות בריטיות וצרפתיות ממאוריציוס. לא עלה על דעת הבריטים להפקיד מפקחות שחורות על הנשים, ואילו על הגברים שמרו שוטרים מיוחדים, קריאולים או הודים. ב-1941 הקימו הגולים ארגון ציוני, קיימו ימי זיכרון ומועדים יהודיים והחליטו לקיים הרצאות וחוגים בנושאים לאומיים. בין השאר יסדו "עיתון בעל פה", שהסתמך על עיתונות שנשלחה שנלחה מהארץ ("דבר" ו"הארץ") ומדרום אפריקה. ד"ר צברגבאום היה מזכיר האיגוד הציוני במחנה, וגם מורה בבית הספר שנוסד באי. "הרעיון של הארגון היה בין השאר ליצור קשר עם גופים ציוניים בארץ ובחו"ל, והמטרה העיקרית היתה לפעול באינטנסיוויות למען שחרורנו, על ידי שיכנוע גופים ציוניים לראות בכך עניין עקרוני. אנחנו הרי גורשנו מהארץ כדי שהאחרים ילמדו לקח. היינו בקשר מתמיד עם הסוכנות היהודית, עם אליהו דובקין ראש מחלקת העלייה, שלחנו מכתבים והודעות שביקשנו שיובאו לווייצמן. היו מוסדות שלא עמדו אתנו בקשר. ההסתדרות למשל, ה סתפקה במשלוח של העיתון 'דבר'. גם הרבנות הראשית לא היתה איתנו בקשר. קשר טוב נשמר עם הפדרציה הציונית בדרום אפריקה, ועם מוסדות לטיפול בפליטים ששלחו לנו תרופות ובגדים, ומזון לתינוקות". חתונתו של ד"ר צברגבאום היתה במחנה, ב-1942, ובנו נפתלי נולד שם, לאחר שנתיים. כמו כולם סבלו גם צברגבאום ואשתו מחוקי ההפרדה הנוקשים בין גברים ונשים שהטילו בתחילה השלטונות על הגולים. גם לזוגות נשואים אסור היה להיפגש, ויחסי מין נחשבו עבירה חמורה. אבל דוקא בתקופה הראשונה, כאשר שררה הפרדה מוחלטת בין המינים, נולד למשפחת צברגבאום בן זכר, בריא ויפה. בני הזוג נעזרו באחד מרופאי המחנה, שנהג לסדר להם את הפגישות בחדר המתים. יוסף דויטש, שעמד בראש הקבוצה הפולנית במאוריציוס, אומר שלמרות ההגבלות הנוראות היו גברים שהסתדרו לא רע וניהלו רומנים עם הקריאוליות היפהפיות. כתחליף למה שכונה אז "חיי משפחה", הונהגו ביקורי נשים לזמן מוגבל במחנה הגברים (אך לא בתאים). פעמיים בשבוע היה מותר לנשים לשהות במחנה הגברים במשך שעתיים, תחת עינם הפקוחה של השומרים. ריטה (פרידמן) דויטש אומרת שחוקי ה"פמילי לייף" היו הדבר הכי מכעי ס שהיא זוכרת מהאי. "כאשר כבר התירו לנשים נשואות לבקר את בעליהן במחנה הגברים, לנו, שתי בנות שהיינו באי ללא אמהות, לא הותר לבקר את האבות. רציתי לסדר לאבי את הארונית הקטנה שבתאו, ותמיד ליוותה אותי שוטרת ושמרה עלי, כשניקיתי לו את התא. זה היה אי-צדק מוחלט כי לו היתה לי אמא, הייתי רשאית להיכנס איתה". דין וחשבון על חיי המשפחה במחנה העצורים נכתב על ידי אדם ושמו מאייר, שהסתמך על ראיון בן כמה שעות שקיים עם ד"ר סטרחובסקי. מאייר, איש ציבור מדרום אפריקה, כתב בדו"ח סודי שהופנה לשלטונות האי שחיי המין במחנה, בגלל ההגבלות והאיסורים, עלולים להידרדר לסטיות. הדו"ח נפתח בציטוט הסבר שנתן מפקד המחנה קולונל ארמיטג' לעצירים, מדוע נמנעים מהם חיי מין עם בני זוגם. השלטונות, אמר להם, לא רוצים שיגדל דור שני במאוריציוס. מאייר כתב ששמע מפי ד"ר סטרחובסקי שכתוצאה מהמצבים הקשים שבהם היו נתונים האנשים בספינות המעפילים לפני הגיעם למחנה הם היו לא פעם "חסרי צניעות וחסרי בושה... הצפיפות באוניות, החום הנוראי וחוסר אוורור מכל סוג, העדר הפרטיות (השירותים היו מסוג פרימיטיווי ונעשה בהם שימוש על ידי בני שני המינים וכל הגילים נוכח עיניהם של כלל הנוסעים). ההליכים האינטימיים ביותר נעשו בפרהסיה, וקשה היה למנוע מילדים לצפות בהם. מצב תת-אנושי של התנהגות חייתית התפתחה בהם. החום הקשה גרם לאנשים לוותר על כמה שיותר בגדים". תנאים דומים, כתב מאייר, שררו גם בספינות ההולנדיות שהביאו את הגולים למאוריציוס. ו"זה הרקע שמסביר את התנהגות הגברים והנשים בתקופה הראשונה לשהותם באי. לאף אחד אין מעצורים מכל סוג שהוא. למעשה הנשים מסתובבות בשטח המחנה שלהן בעירום כמעט מלא, אדישות לחלוטין לעובדה שצופים בהן אנשי משטרה מקומיים, כמו גם פועלים מקומיים שמספקים שירותים למחנה. אוננות חופשית מתבצעת בשני המתחמים במחנה, ובין הנשים אף התפתחה הומוסקסואליות... יש שמועות שהתפתחו יחסים בין הנשים לבין השומרים הילידים... גברים עשו את כל הניסיונות האפשריים על מנת לחדור לאזורי הנשים. בית החולים, על המעבדות שלו, הפך למקום המפגש הטוב ביותר". עוד מדגיש מאייר, במסמך שלו, שהיתה זו "מגיפת ההומוסקסואליות" שגרמה לשלטונות המחנה לצמצם את האיסורים וההגבלות, ולהאריך את שעות הביקורים. אך הזוגות התקשו לבלום את רגשותיהם, ולא פ עם עשו מה שעשו נוכח עיניהם הסקרניות של הילדים. ביולי 1942 הותרה הרצועה ושלטונות המחנה התירו לזוגות לבלות יחד יותר זמן, והוקצה להם שטח מחוץ לחומות הפנימיות של המחנה. מיתחם ההתייחדות זכה לכינוי "אזור השעשועים", ועם הזמן הקימו בו אוהלי התייחדות. לא עבר זמן רב וגל חתונות פקד את האי. השלטונות הכירו רק בנישואים אזרחיים, ולכן נישאו הזוגות פעמיים: פעם לפני רב המחנה, ד"ר מאיר בילר, ופעם לפני פקיד המעמד האזרחי, ברוז היל. 60 תינוקות נולדו, ולאמהות עם ילדיהן הקצו שטח מיוחד במחנה, בתנאים משופרים. כאשר החלו להגיע משלוחי כסף לגולים נוצרו שלושה מעמדות חברתיים. הקפיטליסטים, אלה שקיבלו כספים מקרוביהם בחו"ל, היו בני המעמד הבכיר. עובדי סדנאות המחנה והעובדים במשרדים השתייכו למעמד הביניים, מאחר שקיבלו משכורת קבועה. שאר העצירים השתייכו למעמד הנמוך. יוזמות ומפעלים כלכליים נפתחו, הוקמו בתי מלאכה זעירים, סנדלרות, חייטות ונגרות, וכמו כן מכבסות ומתפרות ובתי חרושת לייצור ממתקים וריבה. נפתחו מזנונים. היו מפעלים שייצאו את תוצרתם לדרום אפריקה. בשנת 1943 נפתחו במחנה גם מוסך גדול ונגרייה. גם בית ספר הוקם במחנה, ופעולות של תנועת הצופים. בעזרת הבישוף האנגליקני דין דאוסון. אברהם (אדי) שרמן, המהנדס, לא רק לימד ועבד מחוץ למחנה, אלא גם שימש ראש הצופים היהודים: "תארי לעצמך את הילדים ששהו במחנה הגברים בלי אמותיהן. עד גיל 10 הילדים שהו במחנה הנשים ואחר כך עברו אלינו. לרובם לא היו אבות במחנה. הצופים אירגנו אותם בקבוצות, וראש הקבוצה היה דואג שיתרחצו ויאכלו בזמן. קולונל ארמיטג' התעקש שגם ילדיו יהיו בצופים. הוא ביקש להוכיח במעשה זה את הקשר שלו אלינו". שרמן היה מעורב גם בהקמת בית הספר: "כשפרצה מגיפת המלריה העבירו אמהות עם ילדיהן למחנה אחר, ושם אורגן בית ספר בראשות מורה צ'כי ושמו טנצ'ר. עבד אתו מורה נוסף, מדנציג. הילדים הסתובבו כל הזמן סביבנו באזור מחסני האוכל, וזה עיצבן אותנו. התחלנו במאבק עם השלטונות על הקמת בית ספר, אבל אחרי שהם הסכימו היה חסר ציוד. בעזרת המחסנים השגנו הכל. כל פעם שהיה חסר משהו היינו שולחים את הילדים לאזור המחסנים, ומיד שאלו מה חסר לנו. אחר כך הקמנו גם בית ספר תיכון. לימדו בו ד"ר צברגבאום, ד"ר גושן, אני ועוד. לבית הספר שהיה ממוקם באזור הגברים ק יבלנו כמה בנות שהיו בגיל המתאים. הבנים התמחו במכונאות, ואחר כך עבדו במוסך המחנה. כל יום יצאו מהמחנה מכונאים לעבוד באי". גם אוניברסיטה פתוחה הוקמה, וחוגים שונים פעלו במחנה. התקיימו ערבי תרבות. נוסדה גם תזמורת ונערכו קונצרטים לאנשי המחנה ולתושבי האי. פעלו מקהלות, ואף הוקם תיאטרון מקומי שהעלה הצגות ואף אופרה אחת. שני אמנים, פריץ מאייר ופריץ הנדל, הציגו את עבודותיהם בתערוכות. מירי גראו היתה בת שנתיים כשהגיעה למחנה במאוריציוס. אביה, אוסקר גראו, איש תיאטרון מדנציג, במאי ושחקן, הקים את התיאטרון באי. אשתו, רגינה גראו, היתה מטופלת בחמישה ילדים, בהם ילד חולה שיתוק ילדים. גראו זוכרת שאביה העלה את "הרוזנת מריצה", ובפורים ביים פורים-שפיל. הם אפילו העלו בלט "מסע סביב העולם" שהכיל קטעים מוסיקליים וקטעי מחול. הנציגות הבריטית נהגה לבוא למופעים. "הכל היה בגרמנית", היא נזכרת. "הרבה חוויות לא יימחו מזיכרוני למרות שהייתי כה קטנה. פעם בשבוע קיבלנו ביצים. אמי היתה זכאית לשש ביצים. כאשר היה יום הולדת בצריף שבו שכנו עשר משפחות, כל משפחה תרמה את מכסת הביצים שלה ועשו עוגת יום הולדת ומסיבה. בא חת הפעמים נשלחתי להביא את מכסת הביצים שלנו ובדרך עצרתי בארגז חול, ועשיתי עוגה מהביצים. אמא שלי החווירה ואילו אני, מאז ועד היום, בכל פעם שאני באה במגע עם ביצים זה נגמר רע. "אני זוכרת את תחרויות הריצה לפני חדר הילדים. פעם זכיתי במקום הראשון, וקיבלתי סלסלת ממתקים, וכולם התנפלו עלי וחטפו לי הכל. אני זוכרת את הביקורים אצל אבא במחנה הגברים, ואת סופת הצקלון הגדולה שעוררה בנו אימה אבל גם עשתה לי כל כך טוב. בפעם הראשונה והיחידה ישנו אני ואחיותי בתא של אבא, במיטה שלו, בעוד הוא ואמא ישנים על הכיסאות". בעודם במאוריציוס לא ידעו הגולים על השמדת יהודי אירופה. ד"ר גושן: "אנחנו, גולי מאוריציוס, היינו בטוחים באי. לא ידענו יום אחד של רעב, ולא יום אחד של פחד". אברהם שרמן: "לי היתה כל הזמן הרגשה שאנחנו מאושרים שהצלחנו לצאת מאירופה. אפילו אלו שהיו שם בתנאים יחסית יותר טובים מאתנו, היו נתונים להפצצות קשות". ריטה דויטש: "אבי נפטר במאוריציוס ב-1943, ממחלת המלריה, והוא בן 50. אני לא יכולה לחשוב שניצלנו, משום שהוא נשאר קבור שם. לכן הייתי חייבת לחזור לביקור באי. הביאו אותנו לאי עם מלריה, בלי כילות. אני עצמי הגעתי חולה בטיפוס, והייתי בבית החולים. אבל אחר כך סידרנו את חיינו למופת. הבאנו את אירופה לאי. אנשים הרי עבדו בסדנאות, והילדים למדו והיו בצופים, והיו לנו חיי תרבות עשירים. "סיפרו לך שהכל היה רע וזה לא היה כך. אני הייתי עסוקה מבוקר עד ערב, והיה לי לוח זמנים מלא. למדתי לייצר ארנקים, לגזור ולתפור. למדתי שפות. אחר כך עבדתי בחדר התצוגה שם מכרו תוצרת שלנו לאנשי האי, והרווחתי לא רע. ניצלתי את השנים האלה ככל יכולתי. למדתי צרפתית, אנגלית, מעט רוסית, מתמטיקה. למדתי ציור. היו כאלה שהתפרזטו ולא עשו כלום, ישבו כל היום בפיג'מות ושיחקו קלפים או ברידג'. הייתי בת 16 כשהגעתי לאי, ועזבתי בגיל 21 כשאני ויוסף בעיצומו של הרומן. אלו היו שנים פוריות. "השעות הכי יפות שזכורות לי היו כשנסענו למחנות הצופים ליד הים ונפגשנו עם צופים צרפתים. עשינו קמפינג והרגשנו חופשים לחלוטין. מה שכן, קינאתי בגברים שיכלו להיות בודדים בתאים. אנחנו אף פעם לא זכינו להיות לבדנו. תמיד חילקתי חדר עם עוד 25 נשים. הפרטיות חסרה לי שם, כמו אוויר לנשימה". * * * כשהגיעו גולי מאוריציוס ארצה, הוסעו מי ד 40 מהם באמבולנסים לבתי החולים באזור חיפה. שבעה נוסעים, שמחלתם היתה קשה יותר, הוסעו להדסה ירושלים. בהם ילד וצעירה משותקי רגליים שלא החלימו ממחלת הפוליו. שישה חולים שלקו בנפשם במאוריציוס, בשל תנאי המעצר הקשים, הועברו אף הם לבית החולים. העיתונות הארצישראלית סיקרה את בואם בהתרגשות. "דבר" כתב: "הבוקר תוסר לשעה קלה קדרות מעל פני כל יהודי. אחד ממעשי העוול הגדולים, חסרי השחר וההצדקה שנעשו בימי המלחמה הזאת כלפי היהודים, בא על תיקונו... איש לא יחזיר את שנות החיים שבוזבזו לריק. איש לא ימחה את העלבון הגדול, את ההתעללות הקשה". למחרת דיווח גם "הבוקר": "קשה לדבר על התרוממות רוח בקרב העולים. הם לא פתחו בשירה שעה שנכנסה האונייה לנמל. דגל תכלת לבן קטן, ונוסף לו סרט עם הכתובת מאוריציוס, הונף במקום אחר בין קשתות הסיפון. דומה, לא אנשים לפניך אלא צללים. העלובים נראים כאילו נמלטו זה עתה מעל הר געש. כל רכושם, כל מיטלטליהם, מהודקים ודחוסים בתרמיל גב טירוליים שראו כנראה שנים טובות לפנים. אודים לוחשים. זקנים הם האנשים, כל תנועה עולה להם במאמץ. המסוגלים הם לחשוב על חיים חדשים?" "הארץ" : "פניהם לא-רעים וגם לבושם אינו דל, אבל הם חלשים בגופם. הילדים מתרוצצים ומשחקים בעליזות על סיפוני האונייה..." ב-28 באוגוסט הסתיימה הורדת האנשים מהאונייה, והם הועברו לבתי קרובים, לקיבוצים ולמושבים, למעונות ובתי עולים. 102 איש שביקשו לעזוב את הארץ שוכנו במחנה אונר"א ליד עזה. העיתונים דיווחו בהרחבה על קליטתם של העולים. לא מעט מאמרים דיווחו על בעיות ואי-סדר בטיפול ובאיתור מקומות מגורים. לקרובים בארץ לא הודיעו מבעוד מועד שהעולים יישלחו אליהם. היו עולים שחיכו שעות בנמל בלי מזון ומשקה. העיתונות תהתה, איך עולה הזקוק להבראה יסתדר בארץ עם תקציב של 45 גרוש ביום ובלי דירות מוכנות לקליטתו. לבית העולים במרכז תל אביב הובאו עולים רבים. לא היו די מקומות לינה שם ולא מעט מהבאים בילו את הלילה בחצר. העיתונות דיווחה גם כי התנאים הסניטריים היו בלתי מספקים. "כיצד הרשו לאנשים אלה לישון בחוץ בלי כר תחת הראש?" הקשה כתב "הארץ". הוא נענה: "אין מקום בצריפי בית העולים ובחוץ נעים יותר לישון מאשר במחנק השורר בצריף". תשובות כאלה אין בהן "כדי לחזק את דרישותינו לעליית מיליון", סיכם הכתב. יוסף דוי טש כתב לימים: "כאדם שהיה עצור חמש שנים, לא בתנאים הכי גרועים אמנם אבל לא חופשי, שחי כמה שנים באותה סביבה ושמע את אותם ויכוחים בין אותם אנשים, שמחתי סוף סוף לישון לבדי, בחוץ. בבית העולים שמו אותי באוהל עם עוד 25 איש. לא יכולתי לסבול את זה. הלכתי לאחראי והסברתי לו את מצבי. הוא דווקא הבין, ואמר: 'מגיע לך שמיכה ועשר לירות'. שאלתי אותו איפה הגינה הכי קרובה. הוא אמר לי ללכת לרחוב אלנבי, שם יש שדרה. שם ישנתי אותו לילה, וזה היה נהדר, להיות סוף סוף לבד, בארץ, תחת כיפת השמים".

 

vnmcv ak nav tbdk cnturhmhux

 

 

 

 

הבריטים וההעפלה, 1944-1939
מחבר: רון צוויג

 

 

במשך רוב תקופת השלטון הבריטי בארץ-ישראל, היתה העלייה היהודית תחת פיקוח, אך לא הוגבלה.
ממשלת המנדאט הנפיקה אישורי הגירה לעובדים יהודיים בכמות כזו, שהכלכלה המקומית תהיה מסוגלת לקלטם בלי לגרום לאבטלה. מדיניות זו, המבוססת על 'יכולת הקליטה הכלכלית', אומצה בשנת 1922 והיוותה את ההתפתחות החשובה הראשונה של מדיניות ההגירה. אישורים לקטיגוריות אחרות של עולים (סטודנטים, בעלי-הון, בעלי-מקצוע וכדומה) הונפקו בלי הגבלה. ב - 1937, בתגובה ללחץ הערבי ולהידרדרות המצב הבטחוני בארץ-ישראל, הכריזה בריטניה על תקרה של 12,000 אישורי הגירה לכל קטיגוריות העולים. מכסה זו היתה הצעד החשוב השני בהתפתחות מדיניות ההגירה. בעקבותיה הגיעה נקודת המפנה השלישית בפיקוח הבריטי על העלייה - 'הספר הלבן' משנת 1939 . מסמך זה קבע סך של 75,000 נפש למשך תקופה של חמש שנים. הדבר הגדיל את מספר העולים מ - 12,000 ל - 15,000 בשנה (10,000 אישורים רגילים, בתוספת 25,000 אישורים מיוחדים עבור פליטים מאירופה). עם זאת, העלייה היהודית עמדה להסתיים באביב 1944, אלא אם כן יסכימו הערבים להרשות את המשכה.

בעיית הפליטים האירופיים (בעיקר יהודים), שהיתה מקור לדאגה בין-לאומית מאז הגיעו הנאצים לשלטון ב - 1933, הגיעה לשלב חדש בעקבות סיפוח אוסטריה לגרמניה וכיבוש צ'כוסלובקיה. מספר היהודים המבקשים להגר עלה עלייה דראמאטית בדיוק בתקופה שבה המדינות שקיבלו קודם לכן פליטים הכריזו, כי אין ביכולתן לקלטם עוד. הבעיה הסתבכה עוד יותר, כאשר ממשלות פולין ורומניה הפעילו לחץ בלתי-פוסק על ארגוני הפליטים הבין-לאומיים ועל ממשלת בריטניה, לקהל על הגירה של לפחות חלק מהאוכלוסיה היהודית שלהן.

כתוצאה מהמדיניות המגבילה של 1937 ו - 1939 , השקיעו השלטונות הבריטיים בלונדון ובארץ-ישראל מאמץ ניכר בעצירת זרם הפליטים היהודיים מאירופה ארצה. מניעת הגירה 'בלתי-חוקית' הפכה לקו המרכזי במדיניות הבריטית בארץ. אבל למעשה, לא היה ביכולתם של הבריטים לעשות הרבה כדי לעצור את זרם הפליטים.

רובן של האוניות הגדולות שנשאו עולים 'בלתי חוקיים' (להלן : מעפילים) פעלו עוד לפני פרסום 'הספר הלבן', ובאפריל 1939 הודיע הנציב העליון, סר הרולד מק-מייכל, למשרד המושבות, כי 'כחצי-תריסר אוניות משייטות קרוב לחופי פלשתינה ומחכות להוריד את נוסעיהן'.1

כאשר הצליחו הבריטים ללכדן, נעצרו האוניות ונשלחו בחזרה - מדיניות שהוכתרה בהצלחה חלקית עד אפריל 1939, ובלא הצלחה עד שלהי 1940 - או שפשוט פתחו עליהן באש ומנעו אותן מלעגון בארץ.

באפריל גורשו בכוח מחופי ארץ-ישראל הספינות 'אגיוס ניקולאוס', 'אסימי' ו'אסטיר'. למרות זאת הצליחה 'אסימי' להוריד מחצית מנוסעיה לפני הגירוש.2 במקרה של 'אגיוס ניקולאוס' נהרג אחד המעפילים ואחרים נפצעו, כאשר המשטרה פתחה באש על הספינה ב - 31 במארס 1939. בארץ-ישראל עצמה גירשו השלטונות לאירופה כל מהגר בלתי-חוקי, שהיה אפשר לקבוע את ארץ מוצאו ואשר ממשלתו הסכימה לקבלו בחזרה. אולם הפליטים מגרמניה איבדו את אזרחותם כאשר עזבו ארץ זו, מעפילים אחרים מיהרו להשליך את דרכוניהם לים למראה המשחתות הבריטיות. ב - 2 במאי, ניתוספה שייטת משחתות לספינות השיטור של משטרת ארץ-ישראל, שעסקו בהרחקת אוניות הפליטים. למרות זאת, לא הצליחה מדיניות החזרת האוניות לים לעצור את זרם הפליטים.

מבוי סתום

שבוע לאחר פרסום 'הספר הלבן' הודיע השגריר הבריטי ביוון (שתחת דגלה הפליגו רבות מספינות הפליטים) למשרד החוץ, כי מצב חמור התעורר בקשר לפליטים שאך זה הוחזרו מארץ-ישראל. חלקם עגנו בנמלי יוון ; אחרים, על ספינות יווניות, שייטו בלא מטרה במזרח הים התיכון. התנאים על הספינות היו 'מזכרת לסחר העבדים', והשגריר הזהיר מפני העניין הגובר של העיתונות הבריטית בפרשה.3 במאי 1939 היו 8-6 ספינות בדרכן חזרה מארץ-ישראל או בדרכן אליה. כל אחת נשאה בין 600 ל - 800 מעפילים.4

כתוצאה ממברק זה, פתחה הממשלה בלונדון במערכה דיפלומאטית מקיפה, שנועדה לעצור את זרם הפליטים שעברו דרך הבלקאן לארץ-ישראל. כך נתבקשו ממשלות רומניה, יוון, יוגוסלוויה, הונגריה ופולין לפתוח שעריהן בפני 'האנשים במעבר' (במלים אחרות : פליטים יהודיים), בתנאי שיציגו רשות להיכנס למדינה שלישית, או לפחות למנוע הורדתו בנמליהן של כל אדם חסר אשרה למדינה שלישית. גם אל ממשלת בולגריה הופנתה בקשה דומה בתחילת יולי 1939, כמו אל מדינות אחרות בחודשים הבאים.5

כיוון שרוב המעפילים יצאו מרומניה או עברו דרכה, הודאג משרד החוץ מתשובתה של רומניה, כי בשל החוק הבין-לאומי היא לא תוכל להתערב בתנועה שהחלה במעלה זרם הדנובה.6 למעשה, לאחר 1939 היה אחוז גדל והולך של הנוסעים על ספינות המעפילים בעלי אזרחות רומנית, וכפי שאמר הקונסול הבריטי בגאלאץ, 'השלטונות הרומניים אשמים לא רק במתן רשות אלא אף בעידוד ההגירה'.7 דבר זה היה נכון לגבי כל מדינות הבלקאן. הן לא נטו להתערב בזרם היהודים היוצאים משטחיהן, ולעתים קרובות אף עיכבו ספינות מעפילים, כדי להעלות עליהן עוד פליטים יהודיים. פקיד משרד המושבות שהיה אחראי לענייני ההגירה לארץ-ישראל, ג'"ס בנט, תיאר את הבעיה שעמדה בפני בריטניה בבהירות : 'כמעט שאין ממשלה באירופה שאין לה משהו להרוויח מהעלמת עין מארגון ההגירה הבלתי-חוקית לפלשתינה'.8 שלא במפתיע, היתה למערכה הדיפלומאטית השפעה מיידית מועטה בלבד על זרם המהגרים הבלתי-חוקיים באמצע 1939.

כאמצעי מנע מיידי נגד העלייה הבלתי-חוקית החליט משרד המושבות, שמעתה והלאה ירוכזו כל המהגרים הבלתי-חוקיים במחנה אשר יוקם באחת המושבות הבריטיות, 'רצוי באי קטן, שבו יהיה קל יותר לפקח עליהם'. צעד זה נועד להחליף את מדיניות שחרורם של כל הנכנסים הבלתי-חוקיים לארץ שנאסרו אך לא גורשו.

לקראת סוף יולי מונו נציגויות דיפלומאטיות ל - 12 ממשלות בלקאניות, דרום-אמריקניות וים-תיכוניות, ששטחיהן, ספינותיהן, תיעודן או אזרחיהן היו מעורבים בהגירה בלתי-חוקית לארץ-ישראל.
ארצות מעבר נתבקשו שלא לספק אשרות מעבר ; מדינות שהקונסולים שלהן (בדרך כלל בדרום-אמריקה) סיפקו אשרות נומינאליות, אשר איפשרו למחזיקיהן לעזוב את אירופה, התבקשו להפסיק לעשות זאת ; מדינות שתחת דגליהן הפליגו ספינות הפליטים נתבקשו שלא לחדש את רשיונותיהן, ומדינות שבנמליהן נעשה שימוש נתבקשו לגרום קשיים מנהליים לספינות האמורות. רוב הלחץ הופעל, למעשה, על רומניה, והסיוע הכספי הבריטי למדינה זו הותנה בשיתוף-פעולה רומני בנושא מניעת ההגירה היהודית.

ב - 28 ביולי 1939 לכדו הבריטים את הספינה 'קולוראדו' ובה 363 עולים בלתי-חוקיים. משרד המושבות הורה להחזיק בפליטים עד שיהיה אפשר לגרשם לארצות-מוצאם. החלטה שכזו לא יכלה להתממש, שכן לא היה אפשר לקבוע את ארצות מוצאם, כיוון שהשלטונות הרומניים עצמם החרימו את מסמכי הפליטים לפני שעזבו את רומניה ; וכיוון שעדיין לא היו אמצעים לריכוזם, לא נותרה ברירה אלא לפעול לפי הנוהל הקודם ולשחרר את הפליטים בארץ-ישראל.

הממשלה הן בלונדון והן בארץ-ישראל, הגיעה אפוא למבוי סתום במערכתה נגד העלייה הבלתי-חוקית. מעפילים שספינותיהם הצליחו להגיע למימיה הטריטוריאליים של ארץ-ישראל ידעו אל-נכון, שהם יורשו לרדת לחוף ומספרם ינוכה מהמכסה הכללית של 000, 75 אשרות. בנט סיכם פעם נוספת את בעייתה של בריטניה : 'שורש הצרה הוא בכך, שברגע שאנשים אלה עולים על סיפון האוניות, אין להם דבר להפסיד מלבד חייהם, שאותם - הם יודעים - איננו רוצים או יכולים לקחת. סחיטתם, כשהיא מבוצעת במלואה, אינה יכולה להיכשל'.9

בעקבות עיכוב העלייה החוקית באמצע יולי 1939 , הציע שר המושבות לנציב העליון תנאים להסכם עם הסוכנות היהודית: אם תפסיק הסוכנות לתמוך בעלייה הבלתי-חוקית, תחודש העלייה החוקית ומכסה נוספת (מתוך 25,000 האשרות ש'הספר הלבן' אפשר) תאושר כדי לעזור להתמודד עם זרם הפליטים הפתאומי.10 מק-מייכל התנגד נמרצות לכל 'עיסקה' עם הסוכנות. הוא ידע שהסוכנות היהודית אינה יכולה להפסיק את העלייה הבלתי-חוקית, גם אילו היתה רוצה בכך.11 אולם משרד המושבות האמין ביכולתה של זו לאורך כל תקופת המלחמה. הוא החשיב את כשלון הסוכנות היהודית והתנועה הציונית במניעת העלייה הבלתי-חוקית כהוכחה לכך שלא היתה זו תנועת פליטים אלא 'פלישה פוליטית מאורגנת לפלשתינה, המנצלת לרעה את העובדות של בעיית הפליטים'.12

למרות המערכה הדיפלומאטית והשהיית ההגירה החוקית, לא נפסק זרם ההעפלה באוגוסט ובספטמבר 1939. הבולשת הבריטית דיווחה על הגעתם של 5,125 מעפילים, וכולם שוחררו. במשך ששת חודשי המכסה הראשונים תחת 'הספר הלבן' (אפריל עד ספטמבר 1939), מופיעים ברשומות 11,412 מהגרים בלתי-חוקיים, ובלא ספק רבים נוספים הגיעו בלא ציון, בהשוואה ל - 10,200 אשרות חוקיות שהונפקו באותה תקופה. הנושא עלה על הפרק גם בפרלמנט בלונדון. שם היה משרד המושבות נתון לעתים קרובות לביקורת, שאהדה את הפליטים. ברחבי המזרח התיכון היתה לו משמעות חמורה למדי, כיוון שכשלונה של בריטניה לעצור בעד הפליטים הטיל ספק בכוונותיה הכלליות בקשר ל'ספר הלבן'.

פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, שינה את המערכה הבריטית נגד העלייה הבלתי-חוקית. ההגירה מאירופה הכבושה נחשבה עתה למעשה בלתי-חוקי בכל מקרה, והמערכה הדיפלומאטית נגדה בין 1940 ל- 1942 התמקדה בניסיון למנוע מיהודים להיחלץ מאזורים אלה.

שאלת גירוש העולים הבלתי-חוקיים - נושא קבוע באסטראטגיית משרד המושבות במשך אותה תקופה - הועלתה בכל פעם שספינת מעפילים התקרבה לחופי הארץ. עם זאת, קשיים מעשיים מנעו באופן קבוע את החלת המדיניות הזו. למעשה, למרות שכמה פליטים יהודיים הוחזרו לארצות מוצאם במשך המלחמה, המספרים היו קטנים. מנוסעי האוניות 'הילדה' ו'סאקאריה', רק שישה גורשו, וההליכים נגד השאר הופסקו.13

טיבוע 'פטריה' והגירוש למאוריציוס

בשנה הראשונה של הגבלות 'הספר הלבן' על עלייה יהודית, הגיעו לארץ-ישראל 10,529 עולים חוקיים ו - 15,489 בלתי-חוקיים. למרות שהתנועה הבלתי-חוקית התחדשה לקראת סוף 1940, למעלה ממחצית העולים היהודים (כולל כשבעים אחוז מהעולים הבלתי-חוקיים) אשר הגיעו לארץ במשך חמש שנות הגבלות 'הספר הלבן', עשו זאת בשנים-עשר החודשים הראשונים. נסיבות המלחמה והמערכה נגד העלייה הבלתי-חוקית הפכו את העלייה לארץ לקשה יותר ויותר. באוגוסט 1940 היה על הנציב העליון להודיע ללונדון, כי מתוך האשרות שהונפקו מן המכסה התקופתית (כלומר, באפריל 1940), רק שליש מן העולים אכן הגיעו לארץ.14

במשך קיץ 1940 הואטה העלייה הבלתי-חוקית באופן ניכר, ושאלת האמצעים שיינקטו נגדה לא היתה דחופה. עם זאת, באוקטובר החלו כוחות גרמניים להיכנס לרומניה, ותהליך זה הסתיים בכך שהבריטים הוסיפו את רומניה לרשימת מדינות אויב, שנאסרה מהן הגירת יהודים. ב - 21 בספטמבר 1940 הזהיר מק-מייכל את משרד המושבות, כי הכיבוש הגרמני הבלתי-נמנע של הבלקאן יגרום בוודאי לחידוש זרם הפליטים.15 באמצע אוקטובר התממשה תחזיתו, והוא הודיע ללונדון כי חמש אוניות ובהן כ - 6,000 פליטים נראו בים.

ב-1 בנובמבר 1940 נתפסה הראשונה מבין הספינות האמורות, 'פאסיפיק', ובה 1,062 מעפילים, בידי פטרול ימי של משטרת ארץ-ישראל, והובאה לחיפה. ספינה נוספת, 'מילוס', ובה 709 נוסעים, נתפסה והובאה לחיפה שלושה ימים לאחר מכן, וספינה שלישית, 'אטלנטיק', ובה קרוב ל - 1,800 נפש, עמדה להגיע אחריהן.

בתשובה לשאלת מנהיגות היישוב באשר לגורל הפליטים, ענתה ממשלת המנדאט כי הם יגורשו – אך לא בחזרה לאירופה אלא 'דרומה, ליעד בטוח'. בשל הדאגה לגורל המעפילים, דרש מק-מייכל אישור להודיע לציבור כי היעד הוא האי מאוריציוס.16 בתשובתו הוסיף משרד המושבות ממד חדש למדיניות הגירוש שלו. במאמץ להגביר את טבעו המרתיע של הגירוש, נתבקש הנציב להכריז, כי היעד הוא מאוריציוס, וכי המגורשים יהיו בתנאי מאסר שם, ולאחר המלחמה תיאסר עליהם הכניסה לארץ-ישראל כליל. בלונדון דרש שר המושבות החדש, הלורד לויד, כי מדיניות הגירוש הכללית תובא לידיעת ראש הממשלה לפני שתוכרז בארץ. באמצע נובמבר 1940 כתב לויד בהרחבה לצ'רצ'יל, בציינו את הסיכון שסוכנים נאציים יסתננו בין העולים הבלתי-חוקיים, ואת השפעת חידושה של ההגירה הבלתי-חוקית על דעת-הקהל הערבית. עם זאת לא הזכיר את האיסור על הגירתם לארץ בעתיד. גם בלי להיות מודע לצעד נוסף זה, היה צ'רצ'יל מוכן לאשר את עקרון הגירוש רק בשני תנאים : 'בתנאי שפליטים אלה לא יישלחו בחזרה לזוועות שברחו מהן, ובתנאי שינהגו בהם בהגינות במאוריציוס'.

נוכחותם של המעפילים בחיפה הציגה בעיה גם בפני המנהיגות הציונית. בישיבות הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון הביע חיים וייצמן עוינות מתמדת כלפי העלייה הבלתי-חוקית, וחשש שעימות על גירוש המעפילים שבחיפה ישפיע לרעה על המשא-ומתן למען הקמת כוח יהודי לוחם, שהיה באותה עת בשלב בעייתי. כן חששה הסוכנות היהודית, בלונדון ובירושלים, מסוכנים נאציים שיוחדרו לספינות המעפילים, מהידרדרות נוספת של היחסים הציוניים-בריטיים, ומהפחתת ערכה של סלקציה מסודרת של העולים.

למרות זאת, הכירה הסוכנות בכך שגירוש מעפילים שכבר הגיעו לחיפה ישפיע קשות על דעת-הקהל של היישוב. הסוכנות לא התנגדה להכוונת הספינות למאוריציוס. עם זאת, התעקשה שהספינות ישנו מסלולן לפני הגיען לארץ-ישראל (כפי שגם המליץ הנציב העליון למשרד המושבות), שכן היא התנגדה לעקרון הגירוש. היא גם ביקשה שהפליטים שיישלחו למאוריציוס או למקום אחר ייחשבו כרזרבה של מהגרים חוקיים בעתיד, כאשר המכסה החוקית תאפשר הנפקת כמות נוספת של אשרות-כניסה. דבר זה היה חשוב במיוחד לאור הקשיים שהסוכנות עמדה בפניהם במשך שנת 1940, במציאת די עולים פוטנציאליים לאשרות שהונפקו במכסת אפריל-ספטמבר. כאשר הציג וייצמן הצעות אלו בפני לויד, בראיון ב – 14 בנובמבר, הוא גם הציע להבריק לסוכנות היהודית בירושלים, כדי 'לנסות למנוע התעוררות רגשות שתסבך את המצב', ולציונים האמריקניים, כדי להסביר את עמדתה של בריטניה.17 בירושלים, הציגה הסוכנות היהודית בפני ממשלת המנדאט אותה הצעה שהציג וייצמן בלונדון, והוסיפה כי תהיה מוכנה לעזור במשימת חשיפתם של סוכנים נאציים בין הפליטים המגורשים.18

ההכרזה הבריטית כי הפליטים לא רק יגורשו, אלא גם ייאסר עליהם בעתיד להיכנס לארץ באופן חוקי, ציינה נקודת מפנה חשובה בגישת הסוכנות כלפי בעיית העלייה הבלתי-חוקית וכלפי נסיונותיה של בריטניה להסדירה.

ב - 24 בנובמבר הובאה הספינה. 'אטלנטיק' לחיפה, כשעל סיפונה כ - 1,800 מעפילים, ונעשו הכנות להעבירם לספינת-גירוש, 'פטריה' שמה, שנועדה להעבירם למאוריציוס. למחרת היום, לפני ש'פטריה' הפליגה, שקעה הספינה כתוצאה מפיצוץ, ו - 252 אנשים נהרגו. חומר-הנפץ הוברח לספינה בידי אנשי ה'הגנה', במגמה למנוע את גירושה, והופעל בידי אחד הפליטים שעל הסיפון. באותו יום הביא צ'רצ'יל לידיעת הקבינט את טיבוע האונייה, ויומיים לאחר מכן יזם דיון בקבינט על המדיניות שהובילה לכך.
הקבינט החליט, שלמרות ההכרזה מ - 20 בנובמבר, יורשו 1,500 ניצולי 'פטריה' להישאר בארץ, על אף המשך מדיניות הגירוש למאוריציוס של העולים הבלתי-חוקיים שיגיעו בעתיד.19 ואכן, מעפילי 'מילוס' ו'פאסיפיק' הוגלו למאוריציוס, והיו כלואים בו במשך חמש שנים.

כיוון ששום ספינות אחרות לא הגיעו לארץ-ישראל במשך החודשים הבאים, ורק ספינה אחת הגיעה במשך 1941, נשארה מדיניות הגירוש של משרד המושבות בתוקף עד 1942, למרות שלא הופעלה למעשה.

'שיטפון' של מעפילים

טיבוע 'פטריה' והכרזת הנציב העליון ב - 20 בנובמבר הקצינה את עמדת הנהלת הסוכנות היהודית בלונדון, ובמיוחד את זו של וייצמן, אשר עד עתה היה עוין כלפי העלייה הבלתי-חוקית. הסוכנות פתחה במערכת שכנוע נרחבת בלונדון, כדי לזכות בתמיכה להצעתה הקודמת לשיתוף-פעולה בינה לבין משרד המושבות בטיפול במעפילים, והצעה זו הורחבה עתה. הסוכנות האמינה כי הבעיה העיקרית היא כיצד להתגבר על חששה של ממשלת בריטניה, שזרימת הפליטים היהודים היא חלק משטפון גרמני מתוכנן, שכוונתו להטביע את הבריטים במזרח התיכון. במכתב של הסוכנות למשרד המושבות נאמר : 'אנו מוכנים לשתף פעולה עם הממשלה במציאת פתרון, אם חששות משרד המושבות באשר להמשך הגירת מהגרים מסוג זה יתאמתו, למרות שפעילות זו עלולה לגרום לנו קשיים חמורים עם בני עמנו'.20 הסוכנות הציעה להסיט את הספינות בעודן בים, לפני הגיען לחיפה, ולהרשות לה לבחור פליטים שהם 'מקרים מיוחדים' (זאת אומרת חולים, אנשים שיש להם קרובים בארץ-ישראל, או בעלי אשרות הגירה) לכניסה מיידית, בעוד השאר יישלחו למקום אחר וייחשבו למהגרים פוטנציאליים, כאשר תתאפשר עלייה חוקית. על מנת להקל על כניסתם העתידה לארץ-ישראל, יורשו פקידי הסוכנות 'לשתף פעולה בדאגה לרווחתם, להכשרתם המקצועית, לחינוכם וכדומה של המעפילים המגורשים'.21

למרות שאין תיעוד לגבי הצעת הסוכנות לשיתוף פעולה זה בתיקי משרד המושבות, היא נדחתה כנראה באופן רשמי, ואין ספק שהבריטים התעלמו ממנה באופן מעשי. החשש משיתוף פעולה עם הסוכנות בכל רמה שהיא, בעת ש'הספר הלבן' בתוקף, היה סיבה אחת לכך שמשרד המושבות וממשלת המנדאט לא הגיבו על הצעותיה השונות של הסוכנות לשתף פעולה בשאלת העלייה הבלתי-חוקית. סיבה נוספת היתה, שבשלהי 1940 עדיין סבר משרד המושבות, שהתופעה כולה הינה בבחינת קשר פוליטי של הציונים נגד הממשלה הבריטית. משום כך המליצה מחלקת המזרח התיכון לא רק על גירוש אלא גם על מעצר כאמצעי מרתיע : '. . . תנאי מעצרם [של המעפילים שייתפסו] צריכים להיות מרתיעים דיים, כדי להמשיך לפעול כאמצעי הרתעה ליהודים אחרים במזרח-אירופה'.22 כל צעד שתוכנן להיטיב את גורל המגורשים, כמו הצעות הסוכנות שהוזכרו, נדחה על הסף.

החלטת הקבינט לגרש את כל המעפילים שיגיעו אחרי טיבוע 'פטריה' עדיין היתה בתוקף. כתוצאה מכך, כשנתפסה 'דריאן', על 791 נוסעיה, ב - 19 במארס 1941, הכריז משרד המושבות מיד על גירושם.
החלטה זו נתקבלה זמן קצר לאחר כניסתו של לורד מוין לתפקיד שר המושבות. מוין שאל באופן פרטי את מק-מייכל, האם הגירוש הוא אכן הדרך היחידה למנוע את שטפון הפליטים מלהציף את ארץ-ישראל, מק- מייכל השיב, כי על המדיניות להימשך, ושההתנגדות היהודית לגירוש היתה ניסיון 'לאשש את השאיפה הלאומית היהודית . . . יהודים ודאי יתייחסו לביטול בתור הפירות הראשונים של מערכתם להמעיט בערך "הספר הלבן" ולהרסו'. 23 הבריטים האמינו כי גורל 'הספר הלבן' כולו נשען על נכונותם לעמוד בפני ההתנגדות היהודית, נכונות שהודגמה יפה במדיניות ההגירה.

בתקופת המכסה החצי-שנתית הראשונה, מאפריל ועד ספטמבר 1941 , לא הונפקו שום אשרות חוקיות. ביולי הציע מק-מייכל מכסה של 750 אשרות למחצית השנייה של תקופת המכסה, אך סירב לשקול את בקשת הסוכנות היהודית לקבל אשרות נוספות למען ניצולי הפרעות, שפרצו נגד יהודים בבגדאד ביוני 1941, קודם לכיבוש הצבא הבריטי את העיר.24

סיומה של אותה תקופת מכסה, ב - 30 בספטמבר, סימן את סוף המחצית הראשונה של חמש שנות ההגירה היהודית תחת הגבלות 'הספר הלבן'. עד אז הגיעו לארץ-ישראל 35,000 יהודים - בצורה חוקית או בלתי-חוקית - כלומר קצת פחות ממחצית מכסת ה - 75,000.

בתחילת 1942 נראה, שהבעיה שהציבה העלייה הבלתי-חוקית נפתרה על-ידי האמצעים הנוקשים אשר ננקטו במשך שלוש השנים מאז פורסם 'הספר הלבן'. אף ספינת מעפילים לא הצליחה להגיע לארץ-ישראל מאז הגעתה של 'דריאן', במארס 1941. למרות שהמחסור בספינות וסגירת דרכי הבריחה, עם השתלטות הגרמנים על הבלקאן במשך 1941, היו הגורמים העיקריים לירידה בתנועת המעפילים, האמין משרד המושבות, שמאמציו לסגור את הגבולות ליהודים מאירופה ואמצעי הענישה נגד ההעפלה החלו סוף-סוף להניב פירות. נוסף על כך, על-ידי הפצת הדעה שתנועת המעפילים הוכחה כסיכון בטחוני, ועל-ידי הצגת תופעת העלייה הבלתי-חוקית כמערכה ציונית פוליטית, הרחיקו הפקידים האמורים ביעילות כל שיקול הומניטארי מהמדיניות הבריטית, גם בקבינט וגם בדעת-הקהל. לורד מוין ניסה להביא לידיעת הקבינט את משמעויותיה לעתיד של שאלת הפליטים במדיניות שלאחר המלחמה, אך בשלהי 1941 ובתחילת 1942 לא נראה הנושא דחוף ; שהרי כתוצאה מהמשך החרם על הגירה ממדינות אויב או ממדינות כבושות, היו ב - 1941 יותר אשרות במכסות 'הספר הלבן' מאשר עולים שיכלו לקבלן.

בנסיבות אלה חש משרד המושבות, כי הוא יכול לעשות הקלה חשובה. מאז פברואר 1941, כשרומניה הוכרזה לטריטוריה כבושה, חיפשה הסוכנות היהודית דרך להסיר את חרם ההגירה לאותם עולים מרומניה שהשלטונות הבריטיים הרשו להם לעלות לארץ, ושכבר קיבלו אשרות לפני סגירת השגרירות הבריטית.

כאשר סירבה ממשלת המנדאט לשקול בקשה זו, ביקשה הסוכנות היהודית שילדיהם של אותם בעלי אשרות, מתחת לגיל 16, יורשו לעלות. הנציב העליון סירב לבקשה זו, שוב מסיבות בטחוניות, אך משרד המושבות לא היה יכול להסכים לכך שילדים בני 15 ומטה עלולים לאיים על בטחון ארץ-ישראל, וביקש ממק-מייכל לשקול מחדש את החרם ; וזה הוסר לבסוף.25 למרות שדובר רק ב - 271 ילדים (התוכנית הורחבה לבסוף וכללה גם את הונגריה), מצביעה פעולה זו על נקודת מפנה חשובה בגישתו של משרד המושבות.

מיד לאחר מכן, הובא לדיון בלונדון גורלם של 793 נוסעי 'דריאן', שנשארו במעצר בעתלית עד לגירושם למאוריציוס. מעצרם המתמשך, על אף העובדה שאשרות רבות נותרו בלא שימוש, הפך למקור מתח מתמיד בין הסוכנות היהודית לממשלת המנדאט, ובפברואר 1942 הצליחה הסוכנות להביא את העניין לידיעתו של צ'רצ'יל.26 צ'רצ'יל העלה את השאלה בפני מוין, בהצביעו על כך שכאשר הוחלט במקור לגרש את נוסעי 'דריאן', נראה היה שהיקף ההגירה הבלתי-חוקית יהיה גדול מכפי שאכן היה, והציע לשחרר את הנוסעים ולהרשות להם להישאר בארץ.27

שחרורם של נוסעי 'דריאן' היה קובע תקדים, שמשמעותו היתה זניחת מדיניות הגירוש. בתשובתו לצ'רצ'יל ענה מוין, כי 'כל רגיעה באמצעי ההרתעה שלנו עלולה לעודד משלוחים נוספים מאותו סוג'. נוסף על כך, גורל נוסעי 'דריאן' נראה כ'מקרה מבחן של נחישות הממשלה לדבוק במדיניותה'. כל הקלה, הוסיף מוין, תגרום נזק גדול ל'שמה הטוב של בריטניה באשר ליציבותה ונאמנותה במזרח התיכון'.28

צ'רצ'יל ייחס לשאלה חשיבות מספקת על מנת להביאה בפני הקבינט, שם נדונה ב - 16 בפברואר 1942. הדעות היו חלוקות, והקבינט לא הגיע להחלטה סופית באשר לגורל מעפילי 'דריאן' או באשר לעיקרון הרחב יותר של גירוש כאמצעי הרתעה לעלייה בלתי-חוקית. עם זאת, עצם העובדה ששאלות אלה הועלו בלונדון, נוסף על הוראותיו הקודמות של משרד המושבות למק-מייכל לשנות את החלטתו בקשר לילדיהם של בעלי האשרות ברומניה ובהונגריה, הכין את ממשלת המנדאט לאפשרות, שלונדון לא תהיה מעתה 'נוקשה' בשאלת מדיניות ההגירה כפי שהיתה בעבר. שיקול-הדעת במדיניות ההגירה בלונדון במשך ינואר ופברואר 1942 הכינו את הקרקע להחלטות שנעשו באותה עת לגבי ספינת מעפילים אחרת – החלטות שבעצמן הובילו למהפכה גדולה במדיניות.

 

התחברות לחברים



מונה:


[חזור למעלה]

אם נהנת  מומלץ להכניס למועדפים       WWW.FIENHOLTZ.COM

©כל הזכויות לכל תוכן המצוי באתר זה שייכות בלעדית ליהודה בן נחום אשר ממליץ להוריד ולהפיץ ברבים  תוך שמירת זכויותיו

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים