שִירִים לְלׁא הֵפְסֵק
אתמול היום ובעקר מחר

 

תאריך ושעה
 

חדש מהתנור של הפורום

 

עתלית מחנה המעצר הבריטי

 


רקע היסטורי

ממזרח ליישוב הקטן נמצא מחנה מעצר למעפילים שהוקם על ידי שלטונות המנדט הבריטי על שרידי מחנה צבא. המחנה נבנה בשנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, במטרה לעצור מעפילים בלתי ליגליים לזמן בלתי מוגבל. במחנה נכלאו מעפילים שנתפסו בעת עלייתם לארץ ישראל בדרך בלתי ליגלית, אם דרך הים או דרך היבשה. כמו כן נכלאו במחנה פעילי היישוב שנאבקו בשלטון הבריטי, ביניהם עצורי 'השבת השחורה' (בשבת 29.6.1946, ביצעו שלטונות המנדט פעולות נרחבות נגד היישוב והנהגתו ובהם מעצרים רבים) ולוחמי האצ"ל ולח"י שנעצרו על ידי הבריטים. בכל תקופות קיומו היו עצורים במחנה כ- 60,000 מעפילים. בליל 9.10.1945 שוחררו עצורי המחנה בפעולה נועזת של לוחמי הפלמ"ח. בהתראה של יומיים בלבד נאסף נשק, הוחדרה למחנה קבוצת אנשי פלמ"ח שהכינה את הדרוש מבפנים, ושובצו מלווים כדי להוליך את 210 העצורים שהיו אז במחנה לקיבוץ בית אורן ומשם ליגור. התכנית פעלה כמתוכנן. אנשי הפלמ"ח הצליחו להשתלט על זקיפי המחנה, לחתוך את גדר התיל שהקיפה אותו, ולהוליך את העצורים לבית אורן ומשם בדרכי הטעיה ליגור. המשטרה הבריטית, שהמתינה לבאים בקיבוץ יגור, לא הצליחה לעצור מחדש את הבורחים, לנוכח התנגדות אנשי האזור שנזעקו למקום. מבצע שחרור אסירי עתלית הפגין תעוזה, ועמידה משותפת של היישוב במאבק על עלייה חופשית לארץ. עם הקמת המדינה שימש המחנה כאחד מאתרי הקליטה לגלי העלייה ההמונית שהגיעו ארצה, וכמחנה קליטה זמני לגרעין שהתיישב לאחר מכן בקיבוץ עין כרמל הסמוך לעתלית. בעקבות מבצע קדש ומלחמת ששת הימים הוחזקו במקום אלפי שבויים ערבים עד לביצוע חילופי השבויים. בשנות ה- 70 פורק המחנה ונעזב.

 

 

המוזיאון

מחנה המעפילים בעתלית הוכרז כאתר לאומי. מבנה החיטוי (דיזנפקציה) וחלק מן הצריפים שוקמו ושוחזרו ביוזמת המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, המועצה המקומית עתלית, והעמותה לשיקום מחנה עתלית. האתר מיועד לשמש כמרכז חינוכי ללימוד תולדות ההעפלה לארץ ישראל ולהנצחת גבורת הלוחמים והמעפילים. במקום תצוגות ומוצגים מחיי המחנה, חיי המעפילים וההעפלה; תכנית אור קולית; משחקי מחשב מולטימדיה אינטראקטיביים; ספרייה חינוכית היסטורית לעבודות תלמידים. במקום מתקיימים ימי עיון, טיולים, משחקי הדמיה, כנסים, מחנות של תנועות הנוער ופעילות תלמידי של"ח.

 

 

 

אוצרות, סודות ומבצרים

עתלית, היסטוריה קצרה
מפרץ עתלית, המפרץ השני בגודלו לאורך חופי מדינת ישראל, נמצא כשנים עשר קילומטרים מדרום לחיפה. בתוך הים נמצאו שרידים פרהיסטוריים. מקום היישוב הקדום נמצא מצפון למפרץ ומשתרע על שטח של 700 דונם, יתכן כי זוהי צרפת הנזכרת במאה ה-4 לפנה"ס בספר המסע של סקולכס בין הכרמל לדור. העיר נזכרת גם אצל הנוסע מבורדו ועל-ידי סטרבו היא מכונה קולון פוליס - עיר הזרעים. יש להניח שהיתה עיר פיניקית, משום תרבותה הימית (שרידי נמל, מזחים, אייל נגיחה, עוגנים ושאר סממני תרבות ימית). לאחר תקופה בה היתה נטושה, מקים בה מיסדר הטמפלרים הצלבני ב-1118 מצד קטן נגד שודדים על רכס הכורכר שמול הכף. רק מאה שנה מאוחר יותר נבנה המיבצר הצלבני הגדול של עתלית שננטש ב-1291. הממלוכים, שהורישו את הצלבנים, קבעו את עתלית כבירת מחוז והיא ננטשה בתקופה העותמנית. במאות ה-18 וה-19 נשדדו אבני חומותיה ומבניה כדי לבנות את ביירות, עכו וחיפה, ב-1880, נמכרו 50,000 מאבניה לבניין נמל יפו ובית המכס שלה. רעידת האדמה הקשה של 1837 תרמה גם היא להרס העיר. בתחומי המצודה שכן כפר אריסים קטן שתושביו התפרנסו משוד דרכים. ב-1903 עלו כמה משפחות מזכרון יעקב על אדמת עתלית שנרכשה על-ידי הברון רוטשילד. ב-1910 הוקמה ממזרח לעתלית תחנת הניסיונות של האגרונום אהרון אהרונסון ששימשה מרכז ריגול לארגון ניל"י שפעל לטובת הבריטים במלחמת העולם הראשונה. הארגון נחשף וחוסל על-ידי התורכים ב-1917. עתלית היתה מושבה קטנה וזנוחה שסבלה מהביצות סביבה עד 1922, השנה בה הוקם בה מפעל המלח שניצל את קרקע הביצות לבניית שרשרת בריכות אידוי המפיקות מלח* ממימי הים ומספקןת את התצרוכת הארצית. בסוף שנות השלושים הקימו הבריטים מחנה מעצר ממזרח למפרץ וזה שימש לשבויי מלחמה ששבתה ישראל ב-1956 וב-1967.

וגנים - מול נווה-ים נמצאו עוגנים הנקראים גבליים משום שעוגן בעל צורה דומה נמצא על ריצפת מיקדש בעיר גבל (עיר קדומה בחוף הסורי). החוקרים מתארכים את גיל העוגנים למאה ה-16 לפנה"ס, תקופה המכונה בארץ ישראל התקופה הכנענית התיכונה, ובה מפותח מאוד +הסחר עם נמלי תורכיה, סוריה, קפריסין ואיי הים האגאי. לעוגנים צורת פעמון מלא, הם עשויים אבן גיר רכה, משקלם כ-60 ק"ג ובתוכם נקבים בהם הושחלו חבלים שחיברו אותם לספינה. כל ספינה נשאה מיספר רב של עוגנים מכיוון שהמים מפחיתים את משקלו של העוגן בשליש. העוגנים הושלכו למים ועצרו את סחיפת הספינה על ידי החיכוך בקרקעית הים. עוגנים דומים לאילו ידועים מתחריטי ספינות מצריות (ספינת סחורע) כבר מ-2500 לפנה"ס. את עוגני האבן המסורבלים שמשקלם גרע מיכולת נשיאת הספינה, בהוותם נפח "מת", החליפו בתקופה שבאה לאחר מכן (תקופת הברונזה המאוחרת, 1550 - 1250 לפנה"ס) עוגנים בהם שולבו חלקי עץ (שיני מחרשות) שהגדילו את החיכוך ויכולת האחיזה של העוגן בקרקעית.

מטילי עור הפר
- בחוף החולי שמצפון לעתלית נמצאו מטילי בדיל שעליהם כתב קיפרו (קפריסאי)-מינואי. הבדיל שימש בתהליך ייצור הארד כתוספת לנחושת ויובא לארץ ישראל מארצות בהן אפשר למוצאו (אנטוליה, קפריסין). בטרופת הספינה נמצא גם מטיל נחושת ועוגן אבן שמשקלו 250 ק"ג והוא דומה בתיאורו לעוגנים שנמצאו במרחק של 100 מ' מחוף נווה-ים. נראה שהמטילים היו חלק ממטענה של ספינה שזמנה דומה לספינה שעוגניה נמצאו דרומה יותר בנווה-ים, ותקופתה הברונזה המאוחרת.

איל נגיחה- זהו ממצא בולט אחר שנתגלה בים מול עתלית ב-1980. איל נגיחה שימש ספינות מלחמה החל מהמאות 11- 14 לפנה"ס ואת הפיניקים לפחות מהמאה ה-7 לפנה"ס. ידוע גם כי מלחי ספינות המלחמה בעלות האיל, אומנו לחתור במלוא הכוח קדימה על-מנת לנגח את ספינת היריב, וברגע הקריטי להפוך את תנועת המשוטים כדי שספינתם לא תילכד תקועה בתוך ספינת היריב. האיל נעשה בדרך-כלל מעץ קשה וצופה במתכת. אורכו של הממצא בחוף עתלית הוא 1.7 מ' עוביו -20-7 מ"מ. הוא עוטר בקלשון שלוש השיניים (טרידנט) סמלו של פוסידון אל הים.
איל הנגיחה נמצא במוזיאון הימי בחיפה.

מבצר עתלית

ממחנה המעפילים המשוחזר מתפצל הכביש דרומה, לכיוון היישוב עתלית, שבו בתי משקי עזר משנות החמישים הצומחים לבתים גדולים יותר ווילות "בנה ביתך" ממערב, לכיוון קיבוץ נווה-ים והחוף. הכביש חוצה את הפירצה בכורכר אותה חצבו הצלבנים לפני למעלה מ-750 שנה, עובר על גשר ברזל מעל נחל אורן, חוצה את מסילת הברזל ועולה על לשון יבשה הנמשכת אל הים. משמאל לכביש, מדרום, משתרעות בריכות המלח של עתלית, בהן מתאדים מימי הים התיכון והופכים למלח בישול לסוגיו בכמות המספקת את תצרוכת מדינת ישראל. מימין, מצפון, נמשך חוף חולי ופתוח עד למכון לחקר ימים ואגמים בשיקמונה. מערבה, ישר בהמשך הכביש, מתנשא קיר עצום של מיבצר. לפניו יש ביתן שמירה קטן של הצבא. מיבצר עתלית נמצא מחוץ לתחום לקהל הרחב. הוא משמש כאזור צבאי סגור שרק חיילים או מיוחסים למיניהם רשאים לבוא בתחומו. זוהי עתלית העתיקה, שמקור שמה אינו ברור ויש המציעים כי הוא בא מן המלה התורכית: "עתליך"- אגודת האבירים. החומה האדירה היא שרידו של האדיר במיבצרי הצלבנים שנבנו בארץ הקודש והאחרון בהם שהחזיק מעמד, לא נוצח בשום קרב וננטש ב-1291, שבעים ושלוש שנים לאחר שהושלם בניינו. בניית המיבצר ותוכניתו מתוארת על-ידי ההיסטוריון הצלבני בן התקופה אוליבר מקולון בספר ששמו "ההיסטוריה של דמייטה".
מיבצר עתלית הוא מדגם המיבצרים הקונצנטריים - מיבצר שלו כמה קווי הגנה, שיטה שבמקורה היא ביזנטית ואומצה על-ידי הצלבנים (שיטת "המתחמים המקבילים"). מכיוון שהצלבנים לא חששו מפני פשיטה וקרב ימיים מצד המוסלמים האיובים והממלוכים בני המאה ה-13, כוון עיקר ביצורו של המיבצר האדיר כלפי מזרח, כלפי החוף. חפיר עמוק ורחב נחפר לפניו, ואחריו הוקמה חומה שגובהה 16 מ' ורוחבה עד שישה. בחומה שולבו שלושה מיגדלים רבועים ושני שערים – אחד להולכי רגל והשני למעבר עגלות מטען. ברווח מתאים מערבה (לכיוון הים) הוקמה חומה שנייה, גבוהה פי שניים מהחומה החיצונית (גובה מיגדליה הגיע ל-32 מ') ובה שני מיגדלים. מיגדלים אלו איפשרו חיפוי על החומה החיצונית ומשום גובהם הרב, איפשרו קשר-עין עם עיר הבירה הצלבנית באותה תקופה - עכו, ועם מיבצרים דרומיים כקיסריה, ויש הטוענים - יפו. הרווח שבין שתי החומות, החלל המקורה שעליו נשענו שני המיגדלים הגדולים, שימש כאולם הטקסים והכינוסים לאבירי המיבצר (כחמישים במיספר) וסביבם נבנו חדרי מגורים. בזמן קרב או מצור, נוספו אל משמר הקבע של המיבצר הקשתים, מפעילי מכונות הלחימה וכל אלו שהם פמליית האביר הנלחם, וכן הפליטים מן התחום החקלאי שעליו הוא מגן, דבר שהעלה את מיספר המסתופפים בין קירותיו לכמה אלפים (כפי שוודאי היה בכל קרב).
מיבצר עתלית הוקם בשנים 1218-1217 על-ידי חברי המיסדר הטמפלרי. הם ייסדו אותו במקום בו ייסדו הפיניקים עיר לפניהם. חפירות שנערכו במקום זיהו מזחים, שוברי גלים, שרידי נמל, עוגנים, איל נגיחה* ושער הפונה אל הנמל, שתאריכם המאה השמינית לפני הספירה.
הסיבות שגרמו לפיניקים להתיישב על חצי האי הבולט אל הים, הן אותן סיבות שקסמו לצלבנים. בשני המקרים היו אלו עמים שפניהם אל הים ואומנותם מן הים. וגם המניעים דומים. הפיניקים היו עם שפרנסתו על הים ונמליהם שימשו למסחר דרכו יצאו סחורות אל נמלי אירופה, מצרים ואפריקה, וייבאו אל תחומי ארץ ישראל ואסיה, והתיישבותם על חצאי איים נבעה משיקולי הגנה מפני העמים¯היבשתיים. התיישבותם של הצלבנים באותו המקום, נבעה בראש ובראשונה משיקול צבאי טהור - הגנה וקבלת אספקה ותגבורות דרך הים - יותר מאשר לשם מסחר ויצוא סחורה.

מחנה עתלית

קרוב למחלף עתלית, עומדים צריפים מעץ חום, שהוטבל בנפט כדי שיעמוד ברטיבות הרוח המלוחה שבאה מן הים הקרוב ובגשם שיורד בחורף. המחנה נפתח מחדש וישמש מוזיאון לתקופת ההעפלה. שלטי עץ וצילומים של עקורים וספינות מן הזמן שבו שוכנו בתוך הצריפים מעפילים לא חוקיים שהעפילו אל הארץ בצי ספינות רעוע. הספינות נעו בין הגלים באפלת הלילה, מנסות לחמוק ממסכי הרדאר, מעיני מטוסי הסיור ומן המשחתות האפורות, נתפסות בין גל לגל, בין משחתת מהירה למשחתת אחרת, מוצפות בסילוני מים מלוחים, מרוססות בפצצות גז מדמיע, מלחמה של מלחים ונחתים מן הצי המלכותי הבריטי בשארית הפליטה המפליגה מאירופה, מובלת על-ידי אנשי הפלי"ם.
מיבצע ההעפלה, עלייה ב', שנוהל על-ידי "המוסד", החל באמצע שנות השלושים, נעצר בזמן מלחמת העולם השנייה כשאגן הים התיכון הפך למקום שבו לא נעות אוניות אזרחיות, והתחדש בסופה עד קום מדינת ישראל. משנת 1938, השנה בה הפכה העלייה ללא חוקית, החלו לכלוא מעפילים במחנה עתלית, וחלקם גורש מעתלית למאוריציוס ב-1940. לאחר שנתמלא המחנה, החלו הבריטים לגרש את המעפילים לקפריסין (אוגוסט 1945). בין השנים 1945 (סיום מלחמת העולם השנייה) ועד דצמבר 1947, הגיעו לחופי ארץ ישראל שבעים וארבע ספינות, נושאות על סיפונן למעלה ממאה אלף מעפילים. מחנה עתלית שימש כמחנה למעפילים עצורים עד 1949, ואחר-כך כמחנה-מעבר לעולים, ומחנה שבויים לשבויי מלחמה מצרים ואחרים שהתאכסנו במדינת ישראל ב-1956 וב-1967. לאחר כל אלו, ניטש המחנה ועמד עזוב עד ל-1988, כאשר שופץ והיה למוזיאון.

הפריצה למחנה עתלית – צ'כ נוי

"תקרא לפרק הזה: צ'כ נוי, מגורש ומשחרר. היום היפה בחיי היה שחרור עתלית. תשאל למה? כי כאן עשיתי בשביל אחרים את מה שעם אחר עשה לי - ובמעשה הזה, באותו יום, מנעתי מהם את מה שעשו לי. פעולת עתלית היתה הפעולה הראשונה של הפלמ"ח עם נשק גלוי נגד האנגלים שיצאו בכוח גדול נגד ההעפלה. אני היחיד שהשתתף בפעולה הזאת וגם היה כלוא כמעפיל בעתלית."
צ'כ נולד בצ'כיה, בברנו שבמורביה, וב-1939 עלה במסגרת עלייה ב' על סיפון ה"אטלנטיק" לארץ ישראל. שלוש אוניות הפליגו יחד: "אטלנטיק", "מילוס" ו"פציפיק". שתי האוניות האחרות הקדימו את ה"אטלנטיק". באותה הזמן עצמו התרחש אסון ה"פטריה" בו טבעו 250 מעפילים ולכן הוכנסו המעפילים לכלא עכו. מעכו הועברו לעתלית. ב-1940, החליטו הבריטים לגרש את המעפילים עצורי עתלית למאוריציוס. המעפילים התנגדו התנגדות פסיבית וגורשו לתוך מחסני האוניות ההולנדיות עירומים, עטופים בשמיכה אחת, מיואשים ומזיעים מהחום הטרופי אליו הפליגו האוניות. שנה וחצי ישב צ'כ במאוריציוס ואז התנדב לצבא הצ'כי החופשי והובל דרך דרבן שבדרום אפריקה לאלכסנדריה שבמצרים, שם אומן בתקופה שבה ניסה רומל להבקיע את המערך הבריטי באל עלמין. כשנסוגו הגרמנים, הועברו הגייסות הצ'כיים לארץ ישראל, במטרה להשיטם ללונדון כדי לאמנם להיות טייסים בחיל-האוויר הצ'כי החופשי. מתנדבי הצבא הצ'כי נעלמו בתוך היישוב. ב-1944 התגייס לפלמ"ח והיה מדריך ספורט. "יום אחד קראו לכל המחלקה ליגור. אני הייתי בתקן של מ"כ. אמרו לי להביא את כל הנשק של מחלקת המסייעת. הבעיה היתה איך להעביר את הנשק ביום מול המחסומים. הוצאנו את המרגמות ואת הנשק והסווינו אותו בעגלת תירס שנגררה על-ידי סוסים. אחד מאיתנו רכב לפני העגלה עם אופניים כשמגבת תלויה על כתפיו. אם הבחין במחסום, היתה המגבת נופלת כמו באקראי והסוס והעגלה היו יורדים לתוך שדות התירס שמשני צידי הכביש שבין רמת יוחנן ליגור."
העילה לפעולת עתלית היתה היתקלות עם הבריטים, שצרו על קיבוץ כפר גלעדי ב-6.10.1945 בדרישה להסגיר לידם מעפילים שעלו בדרך היבשה מסוריה מלווים באנשי פלמ"ח. יהודים נהרו מיישובי הגליל להתערב בין המעפילים. הבריטים פתחו באש. שני יהודים נהרגו ושניים נפצעו. חלק מהמעפילים נעצרו, הובלו לעתלית והושמו בצריף נפרד ומבודד. בהנהגת הסוכנות וההגנה התגבשה תוכנית "המרי"- פעולות יזומות ומשותפות של תנועות המרי נגד הכיבוש הבריטי. נחום שריג, שהיה מפקד גדוד הפלמ"ח, נקרא ליגאל אלון וקיבל ממנו את הפקודה לשחרר את מעפילי עתלית בפעולה שיהיו מעט נפגעים ככל האפשר. זמן הפעולה נקבע ל-8.10.1945, ולאחר מכן היא נדחתה ל-9.10.45, לשעה 0100. "התאספנו בצריפים של הפלמ"ח ליד הוואדי. לפנות ערב חילקו את הנשק לאנשים. קראו גם לאנשי מילואים של הפלמ"ח. עלינו דרך ואדי שומריה (יגור) ועוספיה והגענו ליד בית אורן לפנות בוקר. הסתרנו את הנשק בסליקים, ופשטנו על המטעים. לפנות ערב הגיעו יגאל אלון ויצחק שדה ורק אז נודע לנו שזה עתלית. אז גם ניתנה פקודת היום בה נאמר כי זוהי הפעם הראשונה בתולדות ההגנה בה הוחלט לשחרר מאתיים עצורים שהבריטים עומדים לגרש וידוע שיהיו הרוגים ופצועים. מי שמפחד שייצא מהשורות. שלוש דקות עמדה השורה בשקט ואף אחד לא יצא."
הכוחות התחלקו למשימות. כיתה אחת חסמה את הכביש לכיוון משטרת דמון (כלא דמון של היום). שתי כיתות אחרות הופרשו לחסימות על כביש תל-אביב - חיפה ("הכביש הישן") צפונה, ודרומה לכיוון משטרת עתלית (כלא 6). על חסימה זו הוטל גם לנתק את קו הטלפון של מחנה עתלית. שתי המחלקות האחרות המשיכו לנוע לכיוון גדרות המחנה. אחת מהן יועדה לפריצה ולמניעת חדירה לשטח הפריצה מבחוץ, שנייה היתה צריכה לתפוס עמדות מול חדרי הזקיפים הבריטיים ולמנוע מהם פריצה לכיוון חדר המשמר בו הוחזק הנשק, והשאר היוו כוח עתודה למשימות משתנות וסיירים שתפקידם לנווט את הכוח בחזרה.
"אני וברן (אלוף מיל. אברהם אדן) קיבלנו מיספרי תיל חדשים, תפקידנו היה לחתוך את הגדר. מחלקת רמת יוחנן היתה צריכה להיכנס פנימה עם עוד מחלקה, לאבטח את המעפילים היוצאים ובמקרה קרב -¯להחזיק את האנגלים עשרים דקות. אחת ממפקדי המחלקות היתה דבורה ספקטור, שהיתה נשואה לספקטור שהיה אחיו של מפקד הכ"ג (כ"ג יורדי הסירה שיצאו לחבל בבתי הזיקוק בטריפולי שהיו תחת שלטון צרפת של וישי ב-1941 ונעלמו מול חופי לבנון.) ירדנו מההר למטה. בינתיים, חוליה אחת הציבה מחסום לכיוון תל-אביב, אחת לכיוון חיפה ואחת איבטחה לכיוון משטרת עתלית. מצפון היה שדה חרוש. בשעה אחת, חמש- מאות מטר מהגדר (בשתים-עשרה וחצי, שני קילומטר, לפי עדות נחום שריג, המג"ד) שמענו צעקה איומה: קדימה! זה היה נחום שריג."
הכוח הגיע לגדרות שבע דקות לפני שעת האפס. האות המוסכם ניתן (איתות אור של הרבה קווים מכיוון המחנה) והפריצה החלה.
"רצנו, חתכנו את הגדר, החבר'ה נכנסו ואיבטחו. פתאום אני רואה מולי מישהו עם כובע של קצין בריטי, רציתי לכוון את הנשק ואז ראיתי את שאול ביבר."
שאול ביבר היה אחד משישה אנשי פלמ"ח, כולם אנשי קרב-מגע, שהוחדרו אל המחנה יומיים וחצי לפני הפעולה בכיסוי של מורים לעברית. תפקידם היה לארגן את המעפילים ליציאה מהירה ושקטה, להתגבר על הזקיפים מבפנים ולהשלים פרטים חסרים על מבנה המחנה וסדריו. מפקד החוליה היה שלום חבלין שהובא מקורס המ"מים בג'וערה. במחנה היה קורפורל יהודי שפרט להעברת מכתב עם מידע ליגור, מצא דרך להימנע מלהיות מעורב במיבצע, והשני - איש קשר עם הסוכנות - סייע לחוליה שפעלה בתוך המחנה. המעפילים שיתפו פעולה ואנשי קשר מתוכם יודעו בפרטים. רוב המעפילים לא ידע, כדי שלא יודלף דבר. עם הסתלקותו של הקורפרל היהודי, זימן שלום חבלין את השוטרים היהודים האחרים כדי למצוא במי אפשר להסתייע. אחד מהם היה חנוך סובורסקי מעין חרוד שהתגייס ליחידת נוטרי החוף ועם פירוקה הועבר לעתלית. הוא הסכים מייד להשתתף בפעולה. עזרתו היתה מכרעת, משום שהפעולה היתה חייבת להיות שקטה כדי להבטיח הפתעה ומיספר מועט ככל האפשר של נפגעים. סובורסקי הביא את ארבעת הבריחים של רובי השומרים מצריף המשמר, וחברי החוליה דאגו לשוברם (ברובים הבריטיים, מכלול הבריח והנוקר היו יחידה אחת). שבירת ארבעת הנוקרים הספיקה, מכיוון שכל שומר יצא לשמור עם רובהו האישי. תאורת הגדרות כוונה להארת גדרות המחנה מהצד הפנימי – נגד בריחה -ושלושה שומרים סובבו בין הגדרות הכפולות, עוד שניים שמרו על שני שערי המחנה ושומר נוסף שמר על הצריף של העולים מסוריה שנעצרו בכפר גלעדי שלושה ימים לפני הפעולה. חוליה אחת יצאה מהמחנה בשש לפנות ערב, מוסווית כמורים לעברית החוזרים לביתם. הם הסתתרו בקירבת המחנה, מחכים לשעת האפס, מנותקים מקשר עם מפקד הפעולה והחוליה שבתוך המחנה, מיודעים רק לסימן ביטול – מדורה שתועלה על צלע הכרמל באם תתבטל או תידחה הפעולה. הם היו אמורים להגיע מצפון, לחתוך את הגדרות, להתחזות לשומר כשאחד חבוש קולפאק (כובע הנוטרים המנדטורי) והשני נבלע בצילו, להשתלט על השומר, ולאחר מכן להשתלט על השומר השני. שתי החוליות האחרות, אלה שבתוך המחנה, היו צריכות להשתלט על השומר השלישי ועל השומר הרביעי שמול צריף העולים מסוריה.
"השומרים הלכו בין הגדרות. ב-0100 הורידו את השומרים וגררו אותם למקלחת, רק האחרון, ערבי מגודל, צעק: 'ענדק!' וניסה לירות. הבריח השבור הוכיח את עצמו והרובה לא ירה. גם אקדחו של שמואל פונדק לא ירה ולאחר מאבק קצר הצליחו השניים להמום את השומר ולגרור אותו למקום שבו היו השאר."
שתי המחלקות חדרו במהירות אל המחנה, אחת מהן מתמקמת מול צריף המשמר והשנייה התפצלה לחוליות שהקיפו את צריפי המעפילים. הנאמנים שמונו מבין המעפילים הכינו את המעפילים לתנועה ואלו היו מוכנים ברגע הנכון. ניתנה הוראה מפורשת לא לקחת ציוד כדי שהתנועה תהיה מהירה. "המעפילים, למרות שקיבלו פקודה לצאת בלי כלום, יצאו כל אחד עם שתי מזוודות, מעפיל לא יכול להישאר בלי המיטלטלים שלו. זה הכביד מאוד. כולם יצאו, חוץ ממרגלת אחת שאותה חנקו שם." שבעה מעפילים שהיו חשודים בשיתוף פעולה עם הנאצים, נכבלו והושארו בבית-החולים של המחנה. "כשהמעפילים יצאו, הם ראו את דבורה ספקטור המ"מית עומדת בשער עם מכנסיים קצרים וטומיגאן וכולם היו מוכרחים לנשק אותה על שתי הלחיים." כל מיבצע הפריצה, עד ליציאה מהמחנה, נמשך פחות מחצי שעה. "רק על-יד משטרת עתלית (כלא 6), גילה הפרוז'קטור של המשטרה דמויות עם נשק. הם התקשרו ל-
P.M.F )כוח המשטרה הנייד) ואז התחיל המרוץ. עוזי ושמוליק הוכמן באו בריצה ואמרו שיש פנצ'ר וצריך לרוץ לבית אורן להביא את המכוניות. משה נחשון (ליפסון) ואני רצנו למעלה, היה לי מסמר בנעל אבל לא יכולנו להפסיק לרוץ. הגענו בריצה עד למעלה. התברר שהמ"מ שהיה אחראי על הורדת המשאיות נכנס להלם ולא דאג להורדתן. המשאיות ירדו ואיך שהורדתי את הנעל כדי לראות מה עשה לי המסמר ולדפוק אותו בחזרה, שמעתי צעקות מהחורשה. רצתי לשם וראיתי את הקבוצה של נחום שריג. שמענו יריות מכיוון צומת דמון, ובדיוק הגיעו המשאיות עם המעפילים לכיוון חדר האוכל."
ביציאה מהמחנה טעתה אחת מקבוצות המעפילים והלכה דרומה, היא נתקלה במקרה בחסימה הדרומית ויחד איתה המשיכה לכיוון בית אורן. מאותה קבוצה יצא גם צ'כ, הרץ, לכיוון בית אורן להזעיק את המשאיות. התנועה היתה קשה והמעפילים היו עמוסים בציוד אותו סירבו לזרוק. מכיוון שכך, מינה נחום שריג את שאול יפה, מפקד מחלקת המאסף לאסוף את הנחשלים ולנסות להגיע לבית אורן, ואם לא יצליחו, להתחבא ביערות הכרמל עד הלילה הבא. הוא עצמו, עם 100 מהיותר כשירים מבין המעפילים, העפיל במהירות דרך נחל אורן לקיבוץ בית אורן. ליד צומת ההסתעפות מהכביש אל הכניסה לקיבוץ, פרש נחום שריג את מחלקת החלוץ של יוסקה יריב שנעה לפני המעפילים לחסימה ואבטחה. באותה הזמן התקרבו אורות אל המקום, מכונית משטרה בריטית ובה שוטר בריטי, ערבי ויהודי. המכונית צוותה לעצור ולא להתקדם. משפתחה באש, פקד מפקד המחלקה להשיב באש. המכונית התהפכה. הבריטי נהרג, הערבי נפצע והיהודי יצא ללא פגע. המכונית לא נעצרה על-ידי החסימה בדמון, מכיוון שזו עזבה את מקומה לפני אור ראשון ונסוגה לכיוון יגור, בהנחה שאם לא הגיעה שיירת המשאיות, קרתה כנראה תקלה שעיכבה את הפעולה.
המשאיות היו משאיות אזרחיות והנהגים לא נמצאו במקום מכיוון שניגשו לכל מיני מקומות. ריכוז הנהגים נמשך כמה זמן וכן ריכוז המעפילים שהתפזרו בין מבני המשק. בארבע לפנות בוקר היו כולם מאורגנים על משאיות. "מכיוון אחוזה התחילו להתקרב אורות. נחום ביקש שיתרגמו למעפילים העייפים, שהלכו כל הלילה במעלה הוואדי, שצריך לרדת בוואדי שומריה ליגור."
המשאיות החלו לנסוע לכיוון עתלית באורות מלאים, עוצרות בשטח מת בו לא יכלו להיראות על-ידי שיירת המשטרה הבריטית והמעפילים קפצו במהירות מהמשאיות לתוך החורש. המשאיות קיבלו הוראה להמשיך בנסיעתן לכיוון תל-אביב, ועל-ידי כך למשוך את הכוחות הממונעים אחריהם. המשטרה אומנם התפתתה לרדוף אחרי המשאיות, אך אלו טעו בצומת יערות הכרמל ופנו לתוך כביש שהסתיים לאחר כמה מאות מטרים ונפלו בידי המשטרה. המעפילים המשיכו לעלות בנחל אורן, חצו את כביש חיפה-עוספיה כשכוחות פלמ"ח מאבטחים את החצייה, וגלשו לתוך נחל אורן. גם כאן התפצלו הכוחות לקבוצה מהירה יותר ולקבוצה איטית. קבוצתו של נחום שריג הגיעה אל תוך יגור בשמונה בבוקר. ביגור עצמה היתה אי-ודאות רבה משום שמועות וידיעות כוזבות על קרבות, פצועים והרוגים. הגעת הכוח עם נחום שריג הזימה את הידיעות. "יחד איתי הלך שולם, הבחור החזק ביותר בעמק הירדן, יחד סחבנו את המעפילים. הלכנו כל הלילה עד שהגענו בעשר בבוקר ליגור. מסביב ליגור היו הבריטים, מלמעלה מטוסים, על הכביש שריוניות ובתוך יגור אלפי בני-אדם לבושים חולצות כחולות וכובע טמבל. הבריטים התכוונו לעצור אותנו ואז עלו מתוך המשק המון אנשים שבאו מחיפה והקריות והקיפו אותנו. את הנשק זרקנו ליד הגורן והסליקרים סילקו אותו. קרענו את תעודות-הזהות וזרקנו אותן לאש. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי מה זה כוח מלוכד של יישוב בצרה."
באחת בצהריים הגיעו אחרוני המעפילים ליגור. המעפילים שלא הצטרפו לכוח המרכזי, ונוהלו על-ידי המאסף של שאול יפה, הצליחו לחדור לקיבוץ בית-אורן מהצד הצפוני מערבי, והתערבו באלפי אנשים שזרמו מחיפה אל תחומי הקיבוץ ולא איפשרו לבריטים להבחין בין מעפיל, איש פלמ"ח ואזרח מן השורה. קבוצה נוספת, בת שלושים מעפילים, טעתה בדרך, עקפה את הכפר הערבי טירה וטיפסה לתוך שכונת אחוזה שם הוסתרה על-ידי תושבי השכונה.
היתה זו הפעולה הראשונה במסגרת ה"מרי" המאורגן. פעולת רבת היקף בה השתמש הפלמ"ח בגלוי בנשק. רמת הארגון, הנחישות, היוזמה והביצוע הראו כי הפלמ"ח מסוגל לעבודת שדאות זעירה מעולה תוך כדי הפעלת כוחות רבים יחסית. התערבותו של היישוב האזרחי במהירות ברגע שהודיעה על כך ההגנה מוכיחה את מעורבותה של ההגנה בציבור. יש גם לראות את הדבר מנקודה נוספת. באותה עת עדיין לא החליטו הבריטים עצמם איך לנהוג בפלמ"ח ובהגנה, שהיו ארגונים לא רשמיים אבל לא ממש במחתרת. כתוצאה ממדיניות זו, לא הפעילו הבריטים את מלוא כוחם והיססו להפעיל אלימות וכוח רב, דבר שהקל על הצלחת השלבים האחרונים והגלויים של הפעולה, אם כי אין בכך כדי להפחית מערכה של הפעולה מצד התכנון האלתור והביצוע והדרך שבה התגברו על התקלות על התקלות שאירעו בזמן הפעולה.

 

התחברות לחברים



מונה:


[חזור למעלה]

אם נהנת  מומלץ להכניס למועדפים       WWW.FIENHOLTZ.COM

©כל הזכויות לכל תוכן המצוי באתר זה שייכות בלעדית ליהודה בן נחום אשר ממליץ להוריד ולהפיץ ברבים  תוך שמירת זכויותיו

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים