שִירִים לְלׁא הֵפְסֵק
אתמול היום ובעקר מחר

 

תאריך ושעה
 

חדש מהתנור של הפורום

 

המסע מדנציג לישראל

 

המסע התחיל ב-7 באוקטובר 1940. הנסיעה אורגנה על ידי איש עסקים יהודי אוסטרי, ברטולד שטורפר, ולא תואמה עם ראשי היישוב בארץ. בסך הכל העלה שטורפר באותו מבצע כ-3,500 יהודים, כולם מאזורי שליטתה של גרמניה הנאצית. לפי הספר "דרך בים", מאת דליה עופר, בדק נציגו של אייכמן את רשימת היוצאים, רובם מקהילות וינה, ברלין, פראג, ברטיסלווה ודנציג. הביקוש לנסיעה היה גדול, ושטורפר הסביר שהיוצאים לדרך נבחרו לפי קריטריונים אחדים: מחויבות ממושכת כלפי הקבוצה (המקרה של אנשי ברטיסלווה), תשלום מראש (כמו במקרה של קבוצת דנציג), קבוצה מאורגנת וממושמעת של חלוצים (מקרה ברל ין). המחיר הרשמי של הפלגה היה 30-20 ליש"ט אך היו אנשים ששילמו ברגע האחרון לשטורפר כמה מאות ליש"ט והועלו אף הם לאונייה. שלוש אוניות באו לאסוף את הנוסעים מנמל טולצ'ה שברומניה, בחוף הים השחור, לשם הגיעו לאחר שיט של שבועיים בדנובה, ממרכז אירופה. שמות שלוש האוניות שעליהן הועלו היו "אטלנטיק", "פאסיפיק", ו"מילוס". באונייה "אטלנטיק" הפליגו 1,829 איש. מהם כ-500 קשישים בני 65 לפחות, וכ-100 ילדים עד גיל 10. רבים היו משוחררי מחנות הריכוז בוכנוואלד ודכאו. הצפיפות באונייה היתה נוראה, ומסעה המפרך מטולצ'ה לנמל חיפה ארך שבעה שבועות. הספינה העמוסה עלתה על שרטון מיד בצאתה מהנמל, והמתינה יומיים לגורר. בערב יום הכיפורים הגיעה האונייה לאיסטנבול, ואנשי הקהילה היהודית הביאו לנוסעים מים ו-1,500 כיכרות לחם. כשהגיעה האונייה לכרתים התברר שהמלאי הפחם אזל, וגם מלאי המזון. הספינה הצטיידה ויצאה שוב לדרך. ב-28 באוקטובר פרצה המלחמה בין יוון ואיטליה, ואנשי הצוות היוונים נבהלו, החליטו לחזור לכרתים ואף זרקו לים חלק ממלאי הפחם. כמה מחברי הקבוצה הצ'כית החליטו לקחת את הפיקוד בידיים, וד"ר פאול הורצקי, רופא, איים על רב החובל וכלא אותו בתא סגור. המסע נמשך. לא הרחיקו להפליג והתברר ששוב אין כמעט פחם לבערה. המהנדס קובץ' הציע להשתמש בחלק ממבנה האונייה עצמה כחומר דלק: כל חפץ עשוי עץ נשלח לחדר הדודים, אפילו הפסנתר הישן, ולאחר יומיים דמתה האונייה לשלד. שתי אוניות, אנגליות כנראה, עברו על פניהם, אך לא נענו לקריאות העזרה של אנשי "אטלנטיק". מכשירי הקשר בספינה דממו. חמישה ימים של מצוקה ופחד עברו על הנוסעים, מיום צאתם מכרתים, ואז ראו מולם יבשה. הספינה הטילה עוגן ולאחר כמה שעות המתנה קרבה אליה סירת מנוע נושאת דגל בריטי. זה היה חוף קפריסין. כמה מעולי האטלנטיק נועדו לפני ימים אחדים בתל אביב, אסיפת הכנה לקראת כינוס חגיגי שהם מתכוונים לערוך בקרוב. האזנתי לזיכרונות שהעלו והתברר שלא כולם זוכרים את הנסיעה לארץ ישראל כחוויה קשה במיוחד. ד"ר זאב גושן היה אז בן 30, רווק, בוגר הפקולטה למשפטים באוניברסיטת פראג: "בלילה הראשון של ההפלגה, בקושי הסתדרנו בתאים האופקיים הצרים. בעצם אלה היו מגירות שהכילו בני אדם. עלי ההפלגה עברה דווקא די טוב. הייתי צעיר ומאוהב, והרומן שלי עם מי שהיתה אחר כך ל אשתי התחיל כבר בלילה הראשון באונייה. אבל אני זוכר גם את הזקנים שישבו רוב הזמן באותו מקום, כבויים ועצובים, לבושים בגדים מלוכלכים. אנשים שלא התקלחו במשך שבועות". ד"ר אהרן צברגבאום היה בן 27, אף הוא בוגר הפקולטה למשפטים בפראג. השבוע אמר: "הזיכרון הראשון שלי מה'אטלנטיק' הוא אימה. הצפיפות היתה נוראה. חוסר מים. מעט מזון. אפילו אוויר לא היה. אנשים שכבו על קרשי פיגומים בבטן האונייה, כל אחד על הפעקאלאך שלו. לי היו 10 מארק. לא החבאתי שום דבר כי הסיכון היה גדול. היו אנשים שהבריחו מכל טוב. בתיק שלי היו לי בגדים וקופסאות שימורים. ספרים לקחתי אתי: תנ"ך, ספר ללימוד עברית, ו'מדרכי העם לציונות' לברדיצ'בסקי. קראתי את זה בעברית, כדי ללמוד את השפה. הגרוע מכל היה שלא ידענו מה יעלה בגורלנו. חרב דמוקלס היתה תלויה מעל ראשינו, שיחזירו אותנו לגרמניה הנאצית. כך איימו עלינו בסלובקיה, וכך גם כשעברנו ברומניה. היתה איזושהי הרגשה של הקלה כשהיינו כבר על סיפון ה'אטלנטיק'. המסע היה קשה אבל חשבנו שמה שעובר עלינו זה חבלי משיח. הכרתי בדרך בחורה, רגינה קרוי, שהיתה שנתיים צעירה ממני. התאהבנו. אחר כך הת חתנו, במאוריציוס. הקשר התחיל כבר על ה'הליוס' על הדנובה". יוסף דויטש: "על ה'אטלנטיק' היה מחסור במזון, והצעירות מכרו את גופן לאנשי הצוות כדי לאכול. לצערנו, נדבקנו מהן אחר כך במחלות מין. החלטנו, נתן נוימן, היינץ פרידמן ואני, לפרוץ את מחסן האוכל של האונייה. באמצע הלילה חתכנו את שבכת הברזל ומילאנו את החולצות בקופסאות סרדינים. אחד מאנשי הצוות הפתיע אותנו בשעת מעשה. הצמדנו סכין לגרונו ואיימנו עליו. הוא הסתלק. "והמצב הסניטרי, זה היה נורא. 60 אחוז מהעולים לקו בשלשולים קשים. השירותים נקראו 'פנמה' כי הם היו ליד דגל האונייה. חמישה מושבים בלבד. בלית ברירה אירגנו הצעירים מכנסיים ארוכים שנסגרו בגומי ליד הברך. בלילה, לאחר השימוש, היינו שוטפים את המכנסיים במימי הים". ד"ר פאול סטרחובסקי טיפל בחולי הטיפוס: "הראשונים חלו בטיפוס הבטן כבר על הדנובה, ואחר כך זה המשיך ב'אטלנטיק'. לא ידענו שזו המחלה, חשבנו על דיזנטריה. אחר כך, בקפריסין, שלחנו את אחד העולים הצ'כים לבית החולים בקפריסין וקיבלנו תשובה, על טופס. הם כתבו נכון, שזה טיפוס הבטן, אבל השתמשו במינוח האנגלי ככה שהמשכנו לא לדעת במה מדובר. תרופות שקיימות היום, כמו אנטיביוטיקה וסולפה, לא היו. השתמשנו באינסולין, מורפיום, אספירין, פחם נגד שלשולים ועוד, תרופות שלא הועילו למחלה. לאנשים שנראו במצב חמור, הזרקנו שמן קומפור, ולמרות זאת הם נפטרו. בעיה נוספת היתה שרק חברי הקבוצה הצ'כית חוסנו פעמיים נגד טיפוס הבטן, ורק אדם אחד מהקבוצה הזאת, שסירב לקבל חיסון שני, בפראג, נפטר על ה'אטלנטיק'. הנוסעים האחרים חוסנו פעם אחת בלבד, וסירבו לחיסון נוסף, משום שחשבו שיחוסנו כבר בחיפה. "למרות שלא זיהינו את המחלה, ואנשים מתו תוך זמן קצר, היה צריך לטפל באנשים באמצעים שעמדו לרשותנו. חלקם היו במצב חלוש כי באו ממחנות ריכוז. את הגוויות נאלצנו להעלות על הסיפון כי בכרתים נאסר עלינו להשליכן לים. אנשים עמדו בתור לקצת אוכל, ובסמוך נערמו הגוויות. שפכנו עליהן ליזול". ה"אטלנטיק" העמוסה נטתה מדי פעם לצדדים. "לעתים קרובות נשמעה הקריאה מגשר המפקדה: 'כולם ימינה', או 'כולם שמאלה', וכולם רצו מהר לצד ההפוך", נזכרו השבוע בני הזוג ריבה ואברהם (אדי) שרמן. כאשר עלו על ה"אטלנטיק" כבר היו נשואים. שרמן היה מהנדס, ולימים, במחנה במאוריציוס, לימד מתמטיקה ופיסיקה וגם עסק בתכנון מסלול חדש לשדה התעופה באי. השרמנים היו מ"קבוצת דנציג", שהכילה לרוב משפחות וילדים וגם לא מעט נשים שיצאו למסע לבדן עם הילדים, כי בעליהן כבר היו בארץ. "אנחנו היינו מאושרים ב'אטלנטיק'", אומרת ריבה שרמן. "גרנו על הסיפון, ליד החרטום, במקום שהיה אסור בכלל להסתובב. אפילו אירגנו מקהלה של עשרה איש בפינה שלנו. לאחד היתה גיטרה וכמעט יום יום שרנו שירי ארץ ישראל. היינו רגילים לשיר אותם, מהתנועה. אחר כך גם שרנו אותם באי, במאוריציוס. בחרטום שמנו מזרוני קש, כדי שלא נחליק, וביום עשינו מהם ספה. העדפנו בדרך כלל להישאר תמיד בחוץ, על הסיפון, גם כשירד גשם. העיקר לא להיחנק בבטן האונייה". ב-12 בנובמבר 1940 נגררה "אטלנטיק" לנמל לימסול, וצוידה בפחם ומים לשתייה. הבריטים הודיעו שמשם נוסעים לחיפה, ואז עלה לאונייה קצין צבא בריטי ושמו קאוואגאן, לפקד עליה, וניסח מיד דין וחשבון שמבטא זעזוע מהתנאים המחפירים ופליאה איך עברה החורבה הזאת את המסע מנמל טולצ'ה עד קפריסין. הצי הבריטי ליווה את "אטלנטיק" לנמל חיפה, והנוסעים היו במצב רוח טוב. אמנם כבר בקפריסין נשמעה ה מלה "דפורטציה" (גירוש), אבל אף אחד לא האמין שיגרשו אותם מארץ ישראל. קאוואגאן קבע מיד סדרים חדשים: מינה הנהלה ובה דוברי אנגלית והשליט משמעת באצעות איומים ועונשים קשים. ב-24 בנובמבר 1940 ראו הנוסעים את הר הכרמל, התייצבו זקופים על הסיפון ושרו בגרונות ניחרים את "התקווה". בנמל כבר עגנו הספינות "מילוס" ו"פאסיפיק" העמוסות אף הן עולים. לשאלתי איך החזיקו מעמד במסע הקשה לארץ, אמר השבוע ד"ר סטרחובסקי: "החזקנו מעמד בגלל סיבה אחת. היינו קבוצה. הדוגמה הכי טובה היא אני עצמי. כשכבר עגנו בחיפה ליוויתי חולים לבית החולים בעתלית ומישהו שם רמז לי שאני יכול להסתלק בקלות ולא לחזור לספינה. אני העדפתי לחזור. לא התלבטתי לרגע, ולא בגלל שהייתי גיבור או משהו כזה. היינו באמת קבוצה חזקה ומגובשת, עוד מפראג".

 

 הגעת שלוש הספינות הביכה את ההנהגה הציונית. ההפלגה לא היתה במסגרת המבצעים של הסוכנות, ולא מתואמת עם מנהיגי היישוב. להנהגה הציונית לא היה נוח להתעמת עם בריטניה, שעמדה במלחמה עם היטלר. הבריטים נהגו בנחישות: הם החליטו לגרש את עולי שלוש הספינות לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי, והחלטה זו היתה שינו י מדיניות כלפי העלייה הבלתי-לגאלית. שלא כבעבר, סירבו הפעם הבריטים במופגן לנכות את מספר העולים הבלתי-לגאליים ממכסות העלייה ולהשאירם בארץ, ופתחו בהעברת המעפילים לאוניית גירוש ושמה "פאטרייה". תחילה הועלו עליה אלה שבאו בשתי האוניות האחרות, "מילוס" ו"פאסיפיק", ואחר כך החלו גם להעביר את נוסעי "אטלנטיק". ההנהגה הציונית היתה חלוקה בשאלה איך להגיב ואם להגיב. בוועד הפועל הציוני התנהלו ויכוחים סוערים. ב-20 בנובמבר התקיימה שביתה שקטה, כביטוי מחאה ואבל ו"כהבעת הזדהות מצדנו עם הגולים במר גורלם יותר מאשר כקריאת מלחמה", כתב משה שרת במכתב לווייצמן. ההחלטה על הפיגוע ב"פאטריה" וההכנות לקראתו נעשו בסודיות גמורה, לא רק כלפי הבריטים אלא גם כלפי המוסדות הציוניים. דליה עופר, בספרה: "הנהלת הסוכנות לא ידעה על כך דבר, גם לא הוועדה המדינית של מפא"י. ההחלטה התקבלה כנראה בצמרת ההגנה - אליהו גולומב, שאול אביגור, ישראל גלילי - ובתמיכת ברל כצנלסון, בלי שהללו הגיעו לבירור של ממש עם הדרג המדיני. אפילו משה שרת לא ידע את פרטי הדברים. בקיץ 1977 סיפר שאול אביגור שהוא ואליהו גולומב עלו לירושלים כדי להתייעץ עם חבריהם בסוכנות, ובהגיעם לבניין המוסדות הלאומיים פגשו את ברל כצנלסון, שהביע תמיכה בתוכנית הפיגוע. אביגור וגולומב, בלי ששמעו דעות אחרות, ובלי ששוחחו אפילו עם שרתוק, ראו בעמדת ברל אות לפעולה". חבר ההגנה מוניה מרדור התחזה לסבל, והעביר לאונייה מוקש. חישוב כמות חומר הנפץ היה מוטעה, וכאשר התפוצץ המטען התפרק בסיסה של האונייה הרעועה, היא נטתה הצדה ובתוך דקות שקעה במצולות. 267 איש נספו ו-172 נפצעו. נוסעי ה"אטלנטיק" הועברו למחנה המעצר בעתלית, יחד עם ניצולי ה"פאטריה", ושם הופרדו שתי הקבוצות זו מזו, באמצעות גדר. בלחץ דעת הקהל בבריטניה ובהתערבותו של וייצמן אצל צ'רצ'יל הסכים הנציב העליון מק-מייקל להישארות ניצולי ה"פאטריה" בארץ, וב-5 בדצמבר אף הודיעה ממשלת בריטניה רשמית כי אלה לא יישלחו למאוריציוס ויורשו להישאר. אשר לעולים באונייה "אטלנטיק", לאחר שלושה ימים נפתח מבצע גירושם. מאיר פלדמן, אז בן 24, היה בקבוצה הצ'כית: "בערב הגירוש הגיע למחנה המעצר בעתלית גפיר יהודי, והסביר לנו שהם רוצים לגרש אותנו למאוריציוס. כל מפקדי הצריפים נקראו לישיבת חירום ושם הצעתי שכולנו נשכב עי רומים במיטות לאחר שנפזר בשטח את רכושנו. רזיסטנציה פסיווית קראנו לזה. משלחת שלנו עברה לצד של הנשים ויעצה להן לעשות אותו דבר. היינו בטוחים שגברים ונשים עירומים אי אפשר לגרש. בטח לא הבריטים". ריבה שרמן: "כששמענו את הבשורה התחילו באגף הנשים צווחות היסטריות בכוונה. ההלם היה נורא. לקח זמן עד שנרגענו". פלדמן: "אחר כך השתרר שקט. אף אחד לא נרדם. המתח גאה. השכם בבוקר קראו לנו לגשת לארוחת בוקר. אמרו שמתכוונים להעביר אותנו למחנה אחר. איש לא נענה לבקשה, ואז השוטרים החלו לפתוח בכוח את דלתות הצריפים. במתנגדים חבטו. קמתי מהמיטה עירום וצעקתי: 'כולם אחרי'. הייתי בטוח שאם ארוץ עירום לכיוון מחנה הנשים תהיה בהלה. ביקשנו להחזיק מעמד עד הצהריים. הגפיר אמר שאם נחזיק מעמד אולי נקבל חנינה מהנציב העליון. השוטרים תפסו אותי בדרך. קיבלתי מכות, נפצעתי בראש ואיבדתי את ההכרה. על כל אחד שהיה עירום השוטרים השליכו שמיכה, ושני שוטרים סחבו אותו למשאית. חיפה היתה בעוצר ואנחנו לא ידענו. בדרך מעתלית לחיפה צעקנו: 'יהודים הצילו, עזרו לנו!' לא ראינו נפש חיה ברחוב. היינו בטוחים שהיישוב זנח אותנו". החברי ם נזכרו השבוע שד"ר צברגבאום ציטט את הצהרת בלפור באנגלית והשוטר הבריטי קפא על מקומו. "סיפרו לחיילים הבריטים שאנחנו קומוניסטים מהונגריה. גיס חמישי", נזכר אברהם שרמן. * * * "לכל אחד יש מאוריציוס שלו", אמרו לי כמה מגולי מאוריציוס. ד"ר סטרחובסקי, למשל, לא זוכר נהרות דם בשעת הגירוש מעתלית. הם ראו לפנות בוקר את המכוניות הצבאיות שהקיפו את המחנה, והוא זוכר שהשוטרים דיברו על לבם שיתלבשו ויתפנו מרצון. אבל עיון בעדויות מאותם ימים מלמד שאלימות רבה הופעלה נגד המגורשים. המעפילים הועלו על משאיות הצבא שהובילו אותם לנמל חיפה, שם עגנו שתי ספינות הולנדיות, "ניו זילנד" ו"יאן דה ויט". לכולם נערכה בדיקת מכס. "אפילו לעירומים נערכה בדיקה. משקפיים, משקפי שמש וחיתולי וסת הוחרמו. ארנקי כסף נחטפו מן הצוואר ושעונים מעל הידיים. אחר כך העלו אותנו על שתי ספינות מבלי להקפיד כמובן על ההשתייכות המשפחתית", תיעד זאב גולדברגר את הגירוש במאמר שכתב שש שנים לאחר השחרור. היישוב נשאר פסיווי, ואילו העולים שניסו להתנגד לגירושם הוכנעו באלימות על ידי הצבא והמשטרה הבריטית. היו ביישוב שהשמיעו ביקורת נוקבת על חוסר האונים: ברל כצנלסון קרא לאקטיוויזם, ובמועצת ההסתדרות אמר: "אנחנו נלחמים בכל העולם, בכל החזיתות, שופכים את דמנו בכל מקום... רק בשביל עצמנו, רק בשביל שחרורנו יש לנו מידות ומשקלות וחשבונות". פרופ' יואב גלבר, ראש המכונים לחקר הציונות ולחקר השואה באוניברסיטת חיפה: "היתה אכן תחושה של איפה ואיפה בהתייחסות של ההנהגה הציונית לשני חלקי הטרנספורט הזה שהגיע מאירופה. ניצולי הפיצוץ בפאטריה נשארו בארץ הודות ללובי הרציני שחיים וייצמן עשה בלונדון. כשפנו וביקשו ממנו שישתדל בשביל אנשי אטלנטיק, הוא הרגיש שאין לו מספיק קלפים לחזור על המאמצים שוב. וייצמן גם לא התלהב מההעפלה בכלל. מכל מקום, הוא ביקש לדעת מי נמצא על ה'אטלנטיק' וקיבל תשובה די מסויגת, כלומר - לא מיטב הנוער והחלוצים. "ואז הוא הציע לחכות איתם עד סוף המלחמה, ואמר, אני מצטט חופשי, "בסוף המלחמה נבחר מי הראויים לבוא לארץ". צריך גם לזכור שווייצמן היה נגד כל המהומה הציבורית ודרש שלא נביך את הבריטים. בן-גוריון, שהיה אז באמריקה, נטה להסכים אתו והציע לא להביא את ספינות המעפילים לארץ אלא לשלוח אותם ליעדים אחרים כדי שהבריטים ל א ייאלצו לגרש אותם מכאן. בסיכום, בענין נוסעי ה'אטלנטיק' הכריע השיקול המדיני: מאבק על הישארותם בארץ עלול היה לפגוע בסיכוי להקים צבא יהודי. בדיעבד זה יצר רגש אשמה כלפי המגורשים למאוריציוס, כי היישוב השלים למעשה עם גירושם, והתגובה הציבורית היתה חלשה, משום שבאותה שנה (1940), לא היתה התלהבות להתנגשות עם השלטון הבריטי.

 

 

התחברות לחברים



מונה:


[חזור למעלה]

אם נהנת  מומלץ להכניס למועדפים       WWW.FIENHOLTZ.COM

©כל הזכויות לכל תוכן המצוי באתר זה שייכות בלעדית ליהודה בן נחום אשר ממליץ להוריד ולהפיץ ברבים  תוך שמירת זכויותיו

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים