שִירִים לְלׁא הֵפְסֵק
אתמול היום ובעקר מחר

 

תאריך ושעה
 

חדש מהתנור של הפורום

הבריגדה

 

שמאי באיטליה במסגרת הבריגדה

 שמאי על אדמת איטליה

 

הבריגדה היהודית

 

באחד הביקורים שלי בשנים האחרונות לא זוכר מתי  בדיוק, אצל דוד מנדל אנגל ודודה מינה

 בקיבוץ נוה ים פגשתי את  גנדי גנזלר ז"ל  שהיה נערץ עלי משחר נעורי אחרי שסופר לי כי בילדותי הציל אותי מטביעה.

במעגן של נוה ים שבעצם נבנה במקור כמעגן לסירות הדייג בסביבות 1939  במטרה להכשיר את הישוב החדש המוקם בשם מעפילים לפעילות בתחום הדייג.  אז יותר מאוחר שינו את שמו לנוה-ים וזנחו את המטרה להקמת חקלאות ימית.  מכל מקום המעגן נבנה והתוסף לו סכר שחיבר את המעגן עם הים הפתוח.

בעקרון זרימת המים מן הים הפתוח אל המעגן נחסמה כשהסכר נסגר והמעגן שקט כמו היה ברכה. אבל כשהסכר נפתח זרם המים שהגיע מן הים הפתוח ועבר כמעין צינור ונטיורי במעבר הצר של הגשר גרם להתערבלות המים בפינת המעגן, וזה גרם לילדים לאתגר , קופצים מראש הצוק אל המערבולת שנוצרה צוללים אל תחתיתה ומתערבלים אתה וזורמים החוצה.   אז כמו כל הדגיגים האחרים שבקושי ידענו לדבר , יואל,ראובן,שלמה,מורי,יוני, מוטקה ז"ל וצ'וצ'ו, קפצנו בתור אל המערבולת.

יצא כך שבאחת הקפיצות האלה אני לא הסתדרתי עם הזרמים וגנדי שהיה בסביבה הבחין בכך ופשוט שלף אותי בשערותי ומַשַני מן המערבולת כשמלוא ראותי מקיאים את המים המלוחים.

מהעינין הזה יצא שמאז  אותו מקרה אני וים לא כל כך מסתדרים ביחד לפחות לא אני איתו, ומאותו רגע  גנדי היה בעיני כמושיעי , לימים באותו מקום בדיוק באחד הקייצים זכיתי להציל את אחותי חנה בדיוק באותו האופן שגנדי הציל אותי.

אז בביקור הנ"ל אצל מנדל היה זה למעשה הפעם האחרונה שזכיתי לראות את גנדי , נדמה לי ששנה לאחר מכן הוא נפטר.  כמו שאמרתי גנדי היה בעיני גיבור אבל לא רק בשל כך שהציל את חיי, לגנדי היו את המפתחות של סליק הנשק, למעשה גנדי היה המא"ז  (מפקד אזורי) , הרבה פעמים בביקורי ביקשתי ממנו שיקח אותי לסליק, שנמצא בברכת המים ליד הרפת, לנקות את הנשק , ושם יכולת למצוא סטנים וצ'כים, ואפילו טומיגן היה שם , אבל הכי הכי מצא חן בעיני הלוגר משנת 1918. גנדי היה נותן לי פלנליט ומראה לי איך לפרק ולהרכיב חזרה את החלקים.

ואז אמר לי גנדי, וגנדי הוא לא אחד שמדבר , נהפוך הוא , בדרך כלל הוא מסתגר:

אתה יודע יודל'ה  ,  שאבא שלך שמאי הוא גיבור אמיתי ?   

אבא שלי ?  שמאי התפלאתי !

כן כן .

וזאת על שום מה – שאלתי.

ואז סיפר לי גנדי כי  שמאי היה בין הבודדים שהתנדבו לצבא הבריטי מכל בני הקיבוץ וזאת למרות ההתנגדות של הקיבוץ לשלוח מתנדבים . שהרי היה זה על חשבון כח עבודה שלא היה מספיק לצרכי הקיבוץ.

וכך היה המעשה, באותם ימים בשנת  1942 שמאי ניהל את הכרם של הקיבוץ בשל התמחותו בתחום  לימודיו בבן-שמן.  שמאי סיים את ההכשרה בדגניה ב'  שנמשכה כ שנה מגמר הלימודים בכפר, ועבר עם קבוצת החברים לנוה –ים   בקבוצה היו : אליהו וינברג, אברהם גל, משה גת, שרקה ומנחם, יורם ומרגלית  משה ואורה שביט (הוריה  של ציפי), יוסף ושרה הרמלין ,משה קמיל.  כולם באו חדורי חלוציות ומוטיבציה.

שמאי  היה מצוי בסערת רגשות שהפנים בשל החובה או הצורך להראות חברמן כמו כולם .

הקשר עם הבית נותק  בינואר 41  הגיע המכתב האחרון המספר כי הבית והמסעדה נשרפו והמשפחה נמלטה כל עוד נפשה בה , ושמאי משך שנה וחצי נושא את הכאב שאין לו שום יכולת לבדוק לסייע והכל לוט בערפל ,אבל הידיעות על מעשי הנאצים מגיעים בסיכומו של דבר והמחריד מכל רובץ כל הזמן על המצפון.  הקיבוץ והחיים בקיבוץ הם הגשמת חלום שכל כך אהב, אבל צריך לעשות משהו ולתרום למלחמה עם הגרמנים, צריך לסייע לבריטים במאמץ המלחמתי , זהו – בין חיי ההגשמה הנעימים בקיבוץ ובין צו המצפון, הנשמה והלב הוליכו אותו אל ההחלטה להתנדב ויהי מה.

גנדי מסתכל עלי ושואל :  אז יודל'ה אתה יודע מה עשה שמאי ?

לא , ואני מת לשמוע.

או קיי – אספר לך.

בשנת 1938 עלה לארץ אדם בשם גוסטין יוסף , אנחנו קראנו לו יוסקה.  יוסקה עלה לארץ מפולין והצטרף לגרעין של קבוצת דייגים המיועדת לקיבוץ נוהים. ב1940 עלה הגרעין על הקרקע .

באוגוסט 1940 התחתן יוסקה  ובדיוק בזמן זה היה גיוס לצבא הבריטי , יצא כך שחודש לאחר שהתחתן

התנדב לצבא הבריטי , בצבא הבריטי הגיע לדרגת סרג'נט (סמל).

שמאי שגמלה בו ההחלטה להתנדב לכוחות הבריטיים ויהי מה החליט להפגש עם יוסקה, שהיה כבר ותיק כדי שזה יסייע לו בתהליך ההתנדבות.

בוקר אחד יצא שמאי כמדי יום לכרם , והודיע לגנדי כי הוא הולך להתנדב לצבא הבריטי ובקש שידווח על כך במשק רק בשעות הערב.

שמאי נסע לסראפנד להפגש עם יוסקה ,ויוסקה לקח אותו ישר אל משרדי הגיוס .

באותו יום   ב-4 לספטמבר 1942  גויס שמאי לגדודים העבריים לגדוד הראשון הגדוד הרגלי.

יוסקה גוסטין יותר מאוחר והאחרים אליהו ויינברג משה גת אברהם גל יוסף הרמלין צורפו לבריגדה היהודית  כשהוקמה סוף סוף  ב- 1944  והגיעו כמו שמאי

לחזית האיטלקית . במכתבו מאיטליה לאשתו הטריה  הזמרת  יפה גוסטין (לימים ירקוני) כתב לה יוסקה גוסטין בעלה הטרי:

"מסתכל אני בשעוני והשעה שמונה. עוצם אני את עיני ורואה אותך יושבת ליד הפסנתר, מורכנת ראש,

ומנגנת  'את חכי לי ואחזור'  לסמיונוב, כי כך נדברנו: להקדיש בשעה זו ממרחקים איש לרעהו שירה רחוקה... וקרובה.  הנה עולה גם שירתי. ההיגיעה עדייך ?

 

 בתאריך 29/3/45 יצא בראש משמר לבדוק בתים  אחדים בעמק הסניו שבאיטליה כדי להיווכח שלא התגנבו לתוכם גרמנים, הוא ניגש עד גדות הנהר לבית אחד שכונה בשם "אלכסנדר" , מקום שם נתקל המשמר באש שנורתה מתוך הבית, ואז נפגע ונפל.  קרב אש אז התלקח בין המשמר שמחוץ לבית לבין הגרמנים שבתוכו.אך המרגמות הגרמניות הכריחו את המשמר לסגת. יוסקה נשאר בשדה. כעבור שש שעות מצאוהו הרוג והביאוהו למחנה. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בראוונה, איטליה.

                                                                          *                                *.

                                                                                                                 * 

 

שמאי עם חברים  באיטליה

שמאי עם חברים בבריגדה

הבריגדה באיטליה

עם חברים בבריגדה באיטליה

 

    

ההתנדבות לצבא הבריטי בפלשתינה

 

 

הרג'ימנט הארץ-ישראל    , Palestine Regime 

 

ביסוד רעיון התנדבות אנשי הישוב לצבא הבריטי במלה"ע ה-2 עמד חזון הצבא העברי, בנוסף לרצון להילחם בגרמנים.
משום כך היתה חשיבות רבה לארגון הצבאי בו ישרתו המתנדבים החל בפלוגה ובגדוד וכלה בחטיבה.
מתחילת המלחמה דרשו המוסדות הציונים להקים דיוויזיה יהודית או צבא יהודי ולכן לא דובר על גדודים. משהתברר בשנת 1942, כי מצבן של פלוגת הבאפס  BUFFS  עגום, והקמת צבא יהודי נראתה כמשאת- נפש רחוקה, הוצגה התביעה לגדודים עבריים במרכז התוכנית הצבאית הציונית.
בו-בזמן החליטו הבריטים, בשל צרכים משלהם, לרכז את פלוגות הבאפס בגדודים והקימו את הרג'ימנט הארץ-ישראלי. ההחלטה נפלה בישיבת קבינט המלחמה בלונדון ב-5 באוגוסט 1942. נראה שהבריטים ביקשו לרצות את היהודים ולאפשר להם להשתתף במלחמה בגדודים ואף בכוח על-גדודי (רג'ימנט). סייעו להחלטה זו גם לחצם של ידידי הציונים בלונדון, הרצון להקהות את התעמולה האנטי בריטית בעניין זה בארצות הברית ושיקולים של נוחיות מבצעית ומינהלתית.
היישוב שמח על ההחלטה, אך עלו גם ספקות, כיוון שרג'ימנט אינו עוצבה לוחמת וברג'ימנט הפלשתינאי היו אמורים להכלל גם גדודים ערביים, כך שדגליו וסמליו היהודיים, שנחשבו מאוד בעיני המוסדות הציוניים, לא יבואו לידי ביטוי. מורת הרוח התחזקה, כיוון שמפקדת המזרח התיכון של הצבא הבריטי בקהיר ניסתה לעוות את החלטת הקבינט ולהועיד לרג'ימנט את התפקיד שיועד לפלוגות הבאפס: שמירה, אבטחה וליווי שיירות וגם חימושו הוגבל. הלחץ מקהיר גבר והרג'ימנט הארץ-ישראלי שהוקם היה למעשה שם בלבד, עד הקמת החי"ל ב-1944.

 

 

חיל הרגלים - הבאפס,  BUFFS

 

הקמתן של פלוגות חיל-רגלים ברג'ימנט הבאפס בקיץ 1940, כיחידות העבריות הראשונות, נראתה בזמנו כפריצת דרך חשובה לבניית כוח צבאי יהודי בארץ בצבא הבריטי. כאן ניתנה לאנשי ההגנה אפשרות ללמוד פרק של ממש בארגונה ודרך פעולתה של פלוגת רגלים בצבא סדיר. חילוקי דעות עקרוניים, תקציביים ולוגיסטיים בין מפקדת הצבא הבריטי שבארץ וזו שבקהיר לבין הממשלה בלונדון עיכבו את הגיוס ליחידות חי"ר שהחל זמן רב לאחר ההכרזה על הקמת הפלוגות. משמעותו הפוליטית של גיוס זה הביאה לדרישה בריטית לשוויון בגיוס בין יהודים לערבים, הגם שברור היה כי יהיו יותר מתנדבים יהודים. כדי להאדיר את יוקרת הפלוגות, וכדי למנוע את זיהוין עם היהודים הוחלט לכלול את פלוגות החי"ר הארץ-ישראליות ברג'ימנט המלכותי של קנט המזרחית - ה"באפס"  BUFFS, שהיה באותה שעה הרג'ימנט

 )מסגרת בריטית מסורתית, הבנויה על מרחב גיוס טריטוריאלי, שאין לה משמעות עוצבתית) הבכיר בארץ-ישראל. הבריטים אפשרו תחילה גיוס לשש פלוגות בלבד כדי לבדוק את התגובות ברחוב היהודי והערבי, מהן שלוש פלוגות יהודיות ושלוש ערביות שתשרתנה בארץ-ישראל ובעבר הירדן בלבד. בסופו של דבר קמו 16 פלוגות יהודיות. ציפיות המתגייסים והמוסדות כי הפלוגות יזכו לאימונים צבאיים מתקדמים נכזבו עד מהרה. הבריטים הטילו עליהן תפקידי אבטחה, שמירה וליווי שיירות ואימוניהן היו מצומצמים ביותר. ב-1942 הורכבו מפלוגות אלה שלושה גדודי הרג'ימנט הארץ-ישראלי, ואלה היוו את המסד להקמת החי"ל ב-1944.

 

 

 

 

החי"ל -  החטיבה היהודית הלוחמת  -   הבריגדה



החי"ל (החטיבה היהודית הלוחמת, הבריגדה) - חטיבה מוגברת, בהיקף של כ-5,500 איש, שהוקמה במסגרת הצבא הבריטי בסתיו 1944 ולחמה בחזית איטליה בחודשים מרס-אפריל 1945. העוצבה היהודית הגדולה ביותר שהוקמה בצבא הבריטי, והאחת שזכתה לסמל ולדגל לאומיים-יהודיים והגיעה ללחימה. הסכמתם של הבריטים להקים חטיבה יהודית לוחמת היה ההישג הציוני המדיני המרכזי בתחום ההתנדבות בתקופת מלה"ע ה-2, אלא שהסכמה זו התאחרה עד קרוב לסוף המלחמה. מבין שלושת המועמדים היהודיים לפיקוד על החטיבה, מקובל היה על הסוכנות היהודית הבריגדיר בנימין, קצין הנדסה בריטי. כמפקדי גדודים מונו שלושה קצינים בריטים לא יהודים. בשלב מאוחר יותר הוחלפו שניים מהם על-ידי קצינים ארץ-ישראלים. החטיבה הורכבה מגדודי החי"ר הארץ-ישראליים וממתנדבים חדשים, בהם אף מקרב המעפילים שגורשו בשעתו למאוריצוס. בשל הרגישות הפוליטית הגבוהה שהיתה כרוכה בהקמתה, תואמה הפעולה ברמת הממשלה והמטה הכללי בלונדון, עובדה יוצאת דופן בהקמת יחידות בסדר גודל דומה בצבא הבריטי.

 


הגדוד הראשון

ב-       4 לספטמבר  1942  שמאי מתגייס לצבא הבריטי בסארפנד ומוצב בפלוגה המצטרפת לגדוד הראשון.

בסוף ספטמבר 1942 הורכב גדוד חיל הרגלים הראשון של הרג'ימנט הארצישראלי מן הפלוגות שהיו מוצבות במרכז הארץ: 61, 41, 01, 2 ו- 02.

אחת מן הפלוגות הללו שמרה באופן קבוע על מחסני התחמושת בוואדי סראר.  פלוגה 2 היתה הוותיקה בין פלוגות"הבאפס" ופלוגה 20 היתה הצעירה שבהן.

 בפברואר 1944 הועבר הגדוד למצרים באופן חפוז, במהלך הנסיעה הניפו החיילים  דגל לאומי באופן הפגנתי. הגדוד רוכז באזור תעלת סואץ, ונשאר כאן עד להקמת החי"ל כשהוא ממלא תפקידי שמירה במחנות תל אל-כביר ואחרים. הייתה תקווה בקרב האנשים, כי הגדוד יוצא  על מנת להתאמן בצורה מרוכזת, בדומה לאימונים שהתאמן הגדוד השני.  אולם עם בואו של הגדוד לאזור התעלה, שוב הוטלו עליו תפקידי שמירה.   המפקדים הבריטים והיהודים דרשו החשת האימונים לקרב. הבריטים לא גילו נכונות להיענות לתביעות. המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית דרשה שהחיילים והקצינים בגדוד יגלו איפוק. החיילים הבינו, בלא שנאמר להם מפורשות, כי הסיבה להעברתם למצרים היא מדינית ולא צבאית. ואכן הבריטים העדיפו להרחיק את הגדוד מארץ ישראל מתוך חרדה לביטחון השוטף בארץ ישראל במקרה שתוכנית החלוקה תתפרסם.   במאי 1944 ביקר שרתוק בגדוד והתרשם מאווירת ההתפוררות הקיימת בגדוד, בשל ירידת ערכם העצמי. שרתוק פעל בזירה המדינית למען הקמת בריגאדה שתיקח חלק פעיל במלחמה.

ב- 20 בספטמבר 1944 פורסם דבר הקמתה של הבריגאדה. המעשה המדיני שבהקמת הבריגאדה נותר בגדר השג אשר עיקר חשיבותו בסמליות שבו. הגדוד הראשון בניגוד לגדוד השני לא עבר אימון בהיקף גדודי לפני הקמת הבריגדה. לאחר שהבריטים החליטו להקים את החי"ל, הם היו מעונינים שהיא תספיק ליטול חלק בלחימה, ולכן הם זרזו את מערכת ההדרכה וההכשרה של הגדוד. באוקטובר 1944 כונסו כל הגדודים במחנה בורג' אל ערב במצרים. ריכוז זה של יותר מ 2500 מתנדבים היה בלא תקדים בתולדות ההתנדבות. לגדוד הוזרמו כוחות הדרכה מבחוץ וקצינים ומש"קים רבים נשלחו לקורסים. בינתיים אורגן מחדש תקן הגדודים בגדודי הקו הראשון, הוקמו פלוגות מסייעות ופלוגת מפקדה והוזרמו להם אמצעי לחימה, שעד כה לא ניתנו להם. בנובמבר 1944 עבר הגדוד במסגרת הבריגאדה לפיוג'י באיטליה, שם נכנס הגדוד למשטר אימונים נמרץ והשתתף אף בתרגיל עוצבתי. המוטיווציה והמורל בגדוד עלתה.  בתחילת מארס 1945 נע הגדוד במסגרת הבריגאדה צפונה לעבר החזית. כניסתם לחזית נערכה חודשיים לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה. לראשונה במלחמה זו נלחמו יהודים בנאצים במסגרת עוצבה יהודית ותחת דגל יהודי. לאנשי הגדוד הייתה הכניסה לקו החזית נקודת סיום של תהליך ממושך, שעיקרו  מאבק על זכותם להגיע לרגע זה, ולהשתתף כיהודים ארצישראלים בתחילה בהגנה על ארצם, ואחר כך בהשמדת צורר עמם.  הגדוד נכנס לחזית, שהייתה יציבה מזה חודשים, מאז נבלמה מתקפת הקיץ של בעלות הברית מדרום למישורי לומבראדיה. באסטרטגיה של בעלות הברית בשלב זה של המלחמה, נחשבה איטליה ככללה לחזית דרומית משנית, והמאמץ העיקרי התרכז בחזית המערבית והמזרחית. תפקידה של החזית הדרומית היה לרתק כוחות גרמניים גדולים ככל האפשר, ולמנוע את העברתם למערב אירופה.

ב- 5 במארס 1945 יצא הגדוד לגזרת הקו שלו מצפון לכפר מצאנו. הקרקע בגזרה הייתה מישורית ופתוחה. האויב הגרמני שניצב ממול, עדיין לא ראה עצמו מובס, והוסיף להלחם בעקשנות. הגרמנים  היו מחופרים בעמדותיהם ואש ארטילריה בריטית צמצמה את פעילות החוץ שלהם. שטח ההפקר בין הכוחות היה ממוקש. הפעילות הייתה אופיינית לשגרת קו: סיורים, אש מרגמות וארטילריה. עם הכניסה לקו נקבע סבב לפיו נועד כל גדוד לשהות שנים עשר יום בקו עצמו ולאחריהם שישה ימים כגדוד אחורי בכוננות להתקפות נגד. ב- 17 במארס 1945 הוחלף הגדוד הראשון על ידי הגדוד השני בחזית. ב- 24 במארס הסתיימה גזרת אלפונסינה. הייתה זו תקופה קצרה בגזרה שקטה יחסית מול אויב ברמה ממוצעת, שנועדה להכניס את החי"ל בהדרגה למשימות מבצעיות ולהקנות למפקדיה ולחייליה ניסיון קרבי תוך התקדמות מן הקל אל הכבד. ההתרשמות הכללית מן הבריגאדה הייתה חיובית.

לראשונה במלחמה זו נלחמו יהודים בגרמנים בעוצבה יהודית ותחת דגל יהודי. יחידות החטיבה נטלו חלק בלחימה בשני פרקי זמן, וביניהם יצאו להתארגנות מאחורי קו החזית. בשלב הראשון תפסו שלושת הגדודים את קו החזית בגזרת אלפונסינה, ניהלו קרבות עם הגרמנים, תקפו אותם, הדפו את התקפותיהם ושבו 11 מהם.

 

 ב-24.3.1945 נסתיים השלב הראשון בחזית.  החטיבה עברה לפיקוד הקורפוס ה- 10 .

 המפקדות הממונות עמדו בשבועות הלחימה על יכולתה המבצעית של החטיבה, על רמתם המקצועית של מפקדיה והתלהבות חייליה - שבלטה במיוחד לנוכח האדישות שאפיינה לעת הזאת רבות מן היחידות הוותיקות בחזית, ולכן הוצבה בשלב השני בגזרה קשה יותר, בקטע חזית הררי בגזרת בריזיגלה-פאנצה, מערבית מגזרתה הקודמת.  השטח כולו היה ממוקש באופן פרוע. בין המערך הבריטי לגרמני הפריד נהר הסניו שהתפטל בתוך עמק צר.  האויב שנגדו ניצבה החי"ל היה דביזית הצנחנים הגרמנית ה- 4  שהורכבה  ממתנדבים צעירים בעלי ציוד משופר ונשק אוטומטי.

בגזרה זו החזיקו שלושת גדודי הרגלים בקטעים של החזית, ולא התקיים סבב.  באור היום פעילות הגדוד הייתה בעיקר ארטילרית, ובלילות בוצעו סיורים, שהיו מעורבים לעיתים קרובות בהיתקלויות ובנפגעים.


בשבועיים הראשונים לפעולת הבריגדה בגזרת חזית זו היא ערכה בעיקר סיורי לילה, שנועדו להבטיח את שליטתה במרחב שבין עמדותיה הקדמיות לנהר הסניו, לקראת צליחת הנהר, כחלק מהמתקפה הגדולה של בעלות הברית בצפון איטליה.
הגדוד השני של החי"ל צלח את הסניו בגזרתו ללא התנגדות, וביסס ראש-גשר בגדה הרחוקה. יחידות איטלקיות, שכניה של הבריגדה ממערב, שהיו אמורות לבצע פעולה דומה, נכשלו, ועל החטיבה הוטל לכבוש גם את היעדים שהוקצו להן. שני הגדודים האחרים עברו בראש-הגשר של הגדוד השני, התפרסו מצפון לסניו, והתקדמו בעקבות הצנחנים הגרמניים הנסוגים. תוך כדי התקדמות נכנסו לקרבות- היתקלות נגד המשמר העורפי הגרמני, אולם כעבור שלושה ימים הצליחו הגרמנים לנתק מגע. התקדמות הבריגדה נעצרה והיא הוחזרה לאחור לשמש כעתודת הקורפוס שבפיקודו פעלה. מתקפת בעלות-הברית זכתה להצלחה גדולה והצבא הגרמני הגדול בחזית צפון איטליה נכנע במהרה, כך שהחי"ל שוב לא הוכנסה לפעולה. חלקים ממנה סופחו עד סוף המלחמה לעוצבות אחרות. לחימתה כעוצבה הסתיימה בהתקפת בעלות-הברית ב-14 באפריל 1945

 באפריל 1945 ביקרה שחקנית הבימה חנה רובינה בחזית. ביקור נוסף היה של שרתוק. באפריל 1945 החלו בעלות הברית במתקפה האחרונה וכפי שהתברר המכרעת באיטליה. חלקה של החי"ל במסגרת זו היה צנוע ונמשך זמן קצר. משימתה הייתה לצלוח את הסניו, לבצע התקפה מוגבלת כהסחה למאמץ ההבקעה העיקרי של הפולנים, ולהשתלט בהמשך על הרכסים שמצפון לסניו ממול לגזרתה. הגדוד הראשון נותר מדרום לסניו באגף המזרחי של החי"ל. בליל ה- 11 באפריל   1945 , לאחר שבמהלך היום התקדמה החי"ל צפונה אל מעבר לסניו, הוציא הגדוד סיורים אל מצפון לנהר. הסיורים גילו מוקשים ומצבורי תחמושת שהיו מפוזרים בעמדות, שהוכנו על ידי האויב, אולם לא נתקלו בכוחות, אשר ככל הנראה נסוגו בלילה הקודם. ב- 12 באפריל 1945 חצה הגדוד את נהר הסניו והצטרף להתקדמות צפונה כאשר הוא נע באגף השמאלי של גזרת החי"ל ממערב לגדוד השני. למחרת ב- 13 באפריל הגיע הגדוד בשעת בוקר מוקדמת למאצולאנו ונפגש עם האיטלקים שממערב. ב- 14 באפריל 1945 נוצר מגע בין הגדוד למרגמות גרמניות שגרם למספר נפגעים.

ב- 15 באפריל 1945 הוחזר הגדוד לאחור למנוחה אל מדרום לסניו, באזור בריזיגלה, שם פגש את גדודי הרגלים האחרים. לחיילים נמסר כי הם הוצאו מהחזית למנוחה של שתי יממות. לאמיתו של דבר, התארכה המנוחה מעבר למצופה, והחי"ל סיימה בכך את חלקה הצנוע במתקפה של בעלות הברית. ההרגשה השלטת הייתה, הרגשת תסכול על הקטיעה הפתאומית של ההשתתפות בחזית. יחד עם זאת, התסכול אוזן במידת מה על ידי תחושת סיפוק ממה שאכן נעשה, ובמיוחד מימי ההתקדמות מצפון לסניו. ההוצאה המוקדמת של החי"ל מקו החזית נבעה, ככל הנראה, מהגדרת המשימות של הקורפוס ה- 10 וממיעוט מספרם של אנשי החי"ל.  אף על פי שהחי"ל כמעט ולא לקחה חלק במתקפה, שררה במפקדות הממונות עליה הערכה ליכולתה הצבאית.

החי"ל סיימה את תפקידה בקרבות שבועיים קודם שנסתיימה המלחמה באיטליה. שבוע הניצחון מכניעת הגרמנים באיטליה ב- 2 במאי ועד לכניעתם הסופית ב- 8 בו, יותר משהיה סיכום לשלב הקודם, שימש כפתיחה לשלב חדש במאבקם של המתנדבים.   בניגוד לחיילי בעלות הברית האחרים, לא היה יום הניצחון, יום חג לחיילים היהודים ולעם היהודי בכללו.

במאי 1945 הועבר הגדוד במסגרת הבריגאדה לאזור טארביזיו באיטליה, סמוך למשולש הגבולות איטליה - אוסטריה - יגוסלאביה. הגדוד התמקם במאהל בשטח פתוח. בגדוד שרתו חיילים רבים שמשפחותיהם נספו בשואה. אחרים טעמו בעצמם טעמו של דיכוי נאצי בארצות מוצאם קודם למלחמה או במהלכה. על רקע זה אירעו התפרצויות כלפי גרמנים שנחלשו בהדרגה. ימי טארביזיו ציינו גם את ראשיתו של המפגש בין אנשי הבריגאדה לניצולי השואה, שהיה בעל חשיבות היסטורית גדולה הרבה יותר מזו של המפגש עם הגרמנים.

ביולי 1945 נשלח הגדוד במסגרת הבריגאדה לטורניי שבבלגיה. הגדוד הושאר בבלגיה ופוזר במעגנים ובנמלים שונים באזור אנטוורפן לשם שמירה על מחסני האספקה, ומרכזי החלוקה שלידם. בעייתם העיקרית של אנשי הגדוד הייתה התמודדות עם כנופיות גנבים, שהיו מתחברות לצינור הנפט המוליך מנמל אנטוורפן לגרמניה וגונבות ממנו דלק. בתחילת נובמבר עבר הגדוד להולנד והתחלף עם הגדוד השלישי. בפברואר 1946 נערך חילוף חוזר והגדוד שב לבלגיה.

התעסוקה הרשמית של יחידות הבריגאדה הלכה והצטמצמה עם העברתם של יותר ויותר תפקידים במרחב לידי הצבא ההולנדי והבלגי. החיילים תבעו להשתחרר. הבריטים הגיעו למסקנה דומה משיקולים שלהם, והחלו לתכנן את פירוקן של היחידות העבריות ושחרור חיילהן מהצבא.   ב- 1 במאי 1946 הגיעה לחי"ל הוראת השחרור המזורז והפירוק הכללי. בסוף מאי הייתה החי"ל כולה מרוכזת בגנט שבבלגיה, והחל תהליך השחרור.  ב- 9 ביולי 1946 יצאה קבוצת המשתחררים האחרונה לנמל קאלה בדרכה למצרים ומשם לארץ ישראל.


למרות חלקה הצנוע של החטיבה במתקפה הסופית באיטליה, שררה במפקדות הממונות הערכה ליכולתה הצבאית. ביטוי לכך ניתן בהצבתה מול יחידה גרמנית שהיתה מהטובות והשלמות בחזית איטליה, וכן בדברי מפקד הקורפוס שבמסגרתו פעלה: "הבריגדה היהודית נלחמה היטב, ואנשיה היו נלהבים ליצור מגע עם האויב בנצלם את האפשרויות שניתנו להם. עבודת המטה שלהם, הפקודות וההערכות היו טובות, ואם יזכו לסיוע מספיק הם ראויים בהחלט להיכלל בכל כוח לוחם שהוא. " בהשוואה לתרומת החי"ל למאמץ המלחמה בנאצים היתה תרומתה רבה להתפתחות הצבאית של ה הגנה ולהקמת צה"ל והוסיפה תחומי-פעילות, מחשבה צבאית וידע מקצועי בנושאים שלא ניתן היה ללמוד אותם בתנאי מחתרת ובלוחמה הזעירה של המאבק. אולם, תפקידה ההיסטורי העיקרי, כמוהו כעצם ההתנדבות לצבא הבריטי, היה בהצלת שארית הפליטה באירופה, מתן השראה להתאוששותה והכוונתה לארץ-ישראל. אלפים מניצולי השואה זרמו מיד לאחר הניצחון אל מקום חניית של החי"ל ב טרוויזיו שבצפון איטליה. שליחיה נושאי המגן-דוד על שרוולם נפרסו בקיץ 1945 על פני אירופה כולה כדי לעורר את השרידים לנוע אל עבר החופים, שמהם הפליגו לארץ-ישראל בספינות ההעפלה. חיילים פעלו בתחנות הבריחה ובמחנות העקורים.
החי"ל, כמו היחידות היהודיות האחרות, אך בהיקף גדול ומרוכז יותר, סיפקה את התשתית הארגונית והלוגיסטית אשר בלעדיה קשה להעלות על הדעת את מפעלי הבריחה וההעפלה.

כ-800 לוחמים מהיחידות העבריות נפלו במלחה"ע ה-2. הם קבורים בבתי-קברות של הצבא הבריטי לאורך נתיבי הלחימה.

  

 

 

התחברות לחברים



מונה:


[חזור למעלה]

אם נהנת  מומלץ להכניס למועדפים       WWW.FIENHOLTZ.COM

©כל הזכויות לכל תוכן המצוי באתר זה שייכות בלעדית ליהודה בן נחום אשר ממליץ להוריד ולהפיץ ברבים  תוך שמירת זכויותיו

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים