שִירִים לְלׁא הֵפְסֵק
אתמול היום ובעקר מחר

 

תאריך ושעה
 

חדש מהתנור של הפורום

דף הבית >> בית אבי >> נוה-ים >> קיבוץ נוה ים
קיבוץ נוה ים          
 

 

 

נוה-ים

 

 

המייסדים הם חברי תנועת גורדוניה מפולין ומליטא אשר הקימו את גרעין 'מעפילים'. חברי הגרעין רצו להקים קיבוץ של דייגים ואף הכשירו עצמם לכך בחו"ל. בשנת 1938 הם עלו ארצה והתיישבו בנהריה. ב-23 במאי 1939 עלה הקיבוץ על הקרקע כיישובי "חומה ומגדל" בסמוך לעתלית ונקרא 'מעפילים'. עיקר הפרנסה בתחילה היה מדיג ימי.

 לאחר שהתפרסם בשנת 1930 הספר הלבן של פאספילד שהתנה את כמות העולים לארץ באפשרויות הכלכליות לקלוט אותם. היה ברור שימאות היא אחת הדרכים להגדיל את האפשרויות הכלכליות כמו גם האמצעי להביא עולים. ביטוי לכך נתן דוד בן-גוריון בנאום משנת 1932 בדיוני משלחת פועלי ציון:

"הדרך לים היא הדרך להרחבת שטח ארצנו, לביצור בסיסנו הכלכלי...ליציאה למרחב, לשליטה על איתני הטבע... תנועתנו החלוצית בגולה ובארץ, והנוער המעפיל הלומד והעובד, יימצאו בים כר נרחב לפעולה נועזת, למאווי גבורה, להעפלה מחודשת."

 לקריאתו זו של בן-גוריון נענו בעיקר התנועות הקיבוציות ומאמצע שנות ה-30 החלו סדרה של ניסיונות חדשים להקים קיבוצים המבוססים בעיקר על ענף הדיג. במקביל להקמת יישובים אלה הוקמו גם מוסדות שסייעו לענף המתפתח. בשנת  1936הקימה "חברת־העובדים" של ההסתדרות חברת בת בשם "נחשון" שעסקה ברכש ספינות והשכרתן לקיבוצים. באותה שנה הקימה הסוכנות היהודית אגף לדיג והעמידה בראשו את בר־כוכבא מאירוביץ. במקביל עסקו קבוצות בהכשרה ימית. בית"ר ארגנה קורסי דיג בצ'יביטבקיה שבאיטליה בראשות ירמיהו הלפרין. וקבוצות מפולין של תנועת הנוער גורדוניה עברו הכשרה בגדיניה.

 בין חברי ההכשרה בגדיניה בלט הגרמני הקפיטן גוסטב פיץ' שלא היה יהודי והצטרף לקבוצה בשל היותו סוציאליסט שנאלץ לברוח בשל כך מדנציג (גנדסק). פיץ' הצטרף להכשרה ובשנת 1937 נשלח מטעם תנועת "גורדוניה" לארץ על מנת לערוך סקר חופים. על סמך הסקר עלתה הקבוצה תחילה לנהריה ואחר כך לעתלית שם הקימה את הקיבוץ נווה ים שבתחילה נקרא שמו "מעפילים"ושמו שונה ב1947.

 חברי הקיבוץ עסקו בדיג חופי מתוך סירות שבנו בעצמם. באותו זמן הוקם בשיטת חומה ומגדל הקיבוץ משמר הים בסמוך לקריות ליד מפרץ חיפה, שחבריה עסקו בדיג מכמורת מספינה חכורה בשם "סנפיר". כמו־כן עלו על הקרקע קיבוצים נוספים שהדיג היה הענף העיקרי בהם: שדות ים ליד קיסריה, עין הים ליד עתלית ו"מצפה הים" (לימים יד מרדכי) . יישובים נוספים שבהם היה הדיג ענף ניסיוני היו עברון, שבי ציון ושפיים.

אם שנות ה-30 החלו בתנופת התיישבות המבוססת על דיג, בשנות ה-40 נסגר ענף הדיג ברוב הקיבוצים. ב"מישמר הים" העדיפו החברים משק חקלאי על פני העבודה הקשה בדיג.הספינה "סנפיר" הודממה והקיבוץ עבר למקום הקבע ושינה את שמו ל(קיבוץ)אפק.

 הספינה היחידה שהייתה לקיבוץ גליל ים שהוקם מפלוגה שישבה תחילה בתל אביב, טבעה מול חופי אשקלון. ב"עין הים" גילו חברי הקיבוץ שהוצאות תחזוקת הספינה "ניצחון" עלו על ההכנסות ממנה ונאלצה להדמימה. חברי הקיבוץ עברו לעסוק בחקלאות ולאחר מלחמת העצמאות עברו למקום חדש ושינו את שמו של הקיבוץ לעין כרמל.

קשיים דומים נתגלעו בקיבוץ הוותיק בכולם - "נווה ים". חיי הדייג המנותק מהמשפחה ומפעילות חברתית היו קשים מאוד לאידאליסטים שהקימו את הקיבוץ ובהדרגה נטשו החברים את ענף הדיג או את הקיבוץ ושתי ספינות הדיג שהפעיל הקיבוץ הודממו. פרק קצר אחרון בנושא הדיג היה בשנת 1955 כש"איחוד הקבוצות והקיבוצים" רכש בגרמניה ספינה עבור נווה ים. הספינה הייתה קרויה "נווה ים" אלא שמסעה הראשון לשדות הדיג של טורקיה היה גם האחרון. הדייגים נעצרו וישבו בכלא הטורקי שלושה חודשים והספינה עצמה הוחרמה למשך שנה וכשהוחזרה נמכרה לדייגים פרטיים.

 הקיבוץ היחידי שהוקם בשנות ה-30 ושהצליח לשמור על ענף הדיג היה "שדות ים" אם כי הקשיים שהפסיקו את פעילות הדיג בקיבוצים האחרים לא פסחו גם עליו. בתקופה מסוימת הפעיל הקיבוץ שלוש ספינות, אך לקראת מלחמת השחרור יכול היה הקיבוץ להפעיל ספינת דיג אחת בלבד ושמה "עליזה".

בסוף שנות ה-40 עסקו בדיג בים התיכון, תוך כדי קשיים ניכרים, הקיבוץ הוותיק "שדות ים", הקיבוצים החדשים החותרים, ומעגן מיכאל, והמושב השיתופי מכמורת.

עם הקמת המדינה היו בצי הדיג היהודי שבים התיכון 4 ספינות בלבד, כולן של ההתיישבות העובדת. 

 

 בשנת 1942 הצטרף לקבוצה גרעין מחניכי 'גורדוניה- באותה שנה  מכבי הצעיר  נרכשו אדמות נוספות מאיכרי עתלית.

 

בוגרי בית הספר החקלאי "בן שמן" קבוצה מהמחזור של נשיא המדינה שלנו שמעון פרס  שעברו הכשרה בדגניה עלו להגשמה בנוה ים .בינהם : אבי שמאי פיינהולץ (נחום),

יוסף הרמלין, אליהו ויינברג ויהודית, משה גת, אברהם גל,שרקה ומנחם,

 בשנת 1945 החלה הקמתם של בית הבראה ומפעל השימורים 'נון'.

 בשנת 1947 הצטרפו לקיבוץ גרעין של הנוער העובד ששירת ב פלמ"ח  וקבוצת נוער מירושלים. באותה השנה הוחלף שם הקיבוץ ל'נווה ים'.

 במלחמת העצמאות השתתפו חברי הקיבוץ בקרבות באזור הכרמל. בשנת 1951 הקיבוץ, שעד אז התבסס בעיקר על דיג, קיבל גם שטחי קרקע לחקלאות והחל לפתח את המשק.

 לקיבוץ הצטרפו חברת נוער עולה מרומניה וחברת נוער ישראלית.

   בשנת 1953 בעקבות הפילוג ב בתנועה הקיבוצית נקלטו במקום חברים מקיבוץ יגור.  

יהודה שרת, חבר יגור (ואחרי הפילוג,  חבר נוה ים)  אחיו של ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, היה איש רוח דגול, מוסיקאי מחונן, יוצר ממדרגה ראשונה ומנהיג תרבות גדול. מה פירוש מנהיג תרבות? אדם שהתרבות עיסוקו, אך לא רק כיוצר אינדיבידואליסט, אלא כמי שמחולל יצירה תרבותית של חברה שלמה.

 התנועה הקיבוצית, בימיה הטובים, היתה כר אדיר של יצירה תרבותית מקורית.  שני מנהיגי התרבות החשובים ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית, הם מתתיהו שלם ויהודה שרת.  מתתיהו שלם, חבר בית אלפא ואח"כ רמת יוחנן מזוהה, בראש ובראשונה,  עם חגיגת הביכורים הקיבוצית. יהודה שרת מזוהה, בראש ובראשונה, עם סדר פסח הקיבוצי.

 יהודה יצר את ההגדה הקיבוצית הראשונה. עד הסדר שהוא ערך, נערכו בקיבוצים סדרי פסח שנעו בין הגעגוע לבית אבא ואמא בגולה ודבקות ברמה זו או אחרת בהגדה המסורתית, לבין הפניית עורף להגדה וקיום ערב סביב הגדה היתולית מקומית, ערב של שירה וריקודים וכו'. המהפכה שחולל יהודה, היא יצירת הגדה מהותית, איכותית,

המבוססת אמנם על מסגרת ליל הסדר המסורתי,אך היא יצירה מקורית, ציונית, ארץ ישראלית, עשירה יותר, עדכנית יותר, מחברת בין ערכי היסוד וסמלי היסוד של ההגדה המסורתית, עם המטרות, הערכים והמציאות של הציונות, של ארץ ישראל המתחדשת, של ההתיישבות, של הקיבוץ. סדר פסח הקיבוצי, שיצר יהודה שרת, היה יצירה קהילתית, מתוך הקהילה, המבטאת את הקהילה ואת ערכיה ומבוצעת בידי חברי הקהילה.

 יהודה שרת יצר הגדה, שאחד מיסודותיה המרכזיים הוא המרכיב המוסיקלי.

 

 בשנת 1954, כשהתברר שענף הדיג הימי אינו ריווחי, נחפרו בריכות דגים.

 במלחמת  ששת הימים השתתפו צעירי הקיבוץ שנולדו בו בקרבות .......

במלחמת יום הכיפור ....................................................................

בארוע  אוטובוס הדמים .................................................................

  בשנת 1978 נמכר מפעל 'נון' שנוהל במשך שנים ע"י רנדו ז"ל לקונצרן כור.

 

 הקיבוץ עבר תהליך הפרטה מלאה ורוב החברים עברו לעבודה מחוץ לקיבוץ. ענפי המשק  היו : גידולי שדה, מידגה ותיירות.

 היום הקיבוץ עבר לחסות גורם כלכלי שרכש למעשה את שרידי הקיבוץ והתחייב לתת משענת כלכלית ופתרונות דיור למעט החברים ששרדו וזאת במסגרת של ישוב קהילתי.

 

                                  מוטקה

 

 מוטקה (מרדכי-אילן), בן רעיה ז"ל וחנינה, נולד ביום ד' בניסן תש"ח (13.7.1948) בקפריסין. הוריו, מניצולי השואה, נשלחו למחנות פליטים באי ושם נולד. שחרור העצורים בא מיד אחרי לידתו והמשפחה השתקעה במשק יגור. שם עבר מוט'קה את שנות חייו הראשונות, פעוט חביב ועליז. כשהיה ילד עברה המשפחה לנוה-ים, שם נולדו שלוש אחיותיו. היה ילד קטן קומה וצנום ומשום כך נאלץ להתחרות בשאר הילדים בכיתתו, כדי לתפוס מקום נאות ביניהם. הוא עשה זאת בהצלחה רבה, הפך לספורטאי מעולה והיה לתלמיד המצטיין ביותר בכיתתו. בכל שנות הלימודים, מבית-הספר העממי עד סוף הלימודים בבית-הספר התיכון, קיבל מוטקה ציונים גבוהים ביותר. לא היה כל הבדל לגביו בין הלימודים העיוניים לבין הריאליים. בכול היה מעולה. יחד עם זאת ידע להשתובב ולעשות מעשי קונדס עם חבריו, בשמחה ומתוך טוב לב ששפע ממנו מאז היה פעוט. מוטקה נהג לעזור לחבריו ולאחיותיו בלימודים והיה יושב אתם שעות ומסביר להם סוגיות במתמטיקה. הוא היה פעיל בוועדות החברה והתרבות, חרוץ בעבודה ואחראי. כשלקח על עצמו טיפול בענף, לא שקט ולא נח עד שהגיע להישגים הטובים ביותר. בליל סערה וגשם היה רץ החוצה כדי להתקין את יריעות הפלסטיק על גידולי הפלפל, שלא יפגעו. פעם, כשנסעה הכיתה לביקור בקברו של רבי מאיר בעל הנס, פנה זקן נשוא פנים אל הנערים ושאל "מי התלמיד הטוב ביניכם?" כולם דחפו את מוטקה קדימה "זה התלמיד הכי חכם". הזקן נתן לו מטבע ואמר: "קח, שיהיה לך במזל". את בחינות הבגרות סיים מוטק'ה בהצטיינות. היה ברור שהוא עתיד להמשיך את לימודיו בטכניון. הייתה זאת משאת נפשה של אמו, שהייתה חולה אז במחלה אנושה.

מרדכי גויס לצה"ל בסוף אוגוסט 1967 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות עבר את האימון הבסיסי ואחר-כך נשלח לקורס למפקדי טנקים. לאחר הקורס הוצב לחטיבה 14 והיה שם אחד המדריכים הטובים. מוטק'ה השיג תוצאות מדהימות בתרגולות, דרש מצוותו הרבה, והפך אותו לצוות מעולה. במסלול ירי השיג מוטקה פגיעה במטרה בפגז הראשון. בתקופת מלחמת ההתשה הוטלו עליו משימות מבצעיות קשות. פעם גם ייצג את יחידתו בראיון בטלוויזיה והכל היו גאים בתשובותיו הקולעות ובהופעתו המשכנעת. כשעמד לפני השחרור ניסה מפקדו לשכנע אותו שימשיך בשירות קבע, אולם מוטק'ה סירב, כי רצה לחזור למשק ולסעוד את אמו החולה.

בסוף פברואר 1970, שוחרר מוטקה מהשירות הסדיר בדרגת סמל. הוא חזר למשקו והתכונן להמשיך את הלימודים בטכניון, וכל אותו הזמן טיפל במסירות באמו, טיפח את גן הנוי סביב בית הוריו והשרה בבית אווירה נעימה. אחרי שנפטרה אמו הלך ללמוד בטכניון בחיפה, ביודעו שזו הייתה משאת נפשה. חטיבת המילואים שהוצב בה הוקמה בשנת 1970, וצוידה בטנקים החדישים ביותר בצה"ל. עם פרוץ מלחמת יום-הכיפורים התארגנה החטיבה ליד באר שבע ויצאה לרפידים ומשם המשיכה לאזור טסה. ביום ב' בבוקר נכנסה החטיבה לפעולה בציר "עכביש" על כביש טסה-איסמעילייה, ונתקלה בפעם הראשונה בטילים נגד טנקים. אחרי ימים של קרבות קשים נפגע טנק המ"פ של מוטקה. הוא לקח את הטנק לסדנה, תיקן אותו וחזר לגדוד השלישי, שסבל מאבדות כבדות. היחידה השתתפה בפריצת הדרך לתעלה, ועליה הוטל להעביר את גשר הגלילים. לשם כך נבחרו שנים עשר טנקים עם הצוותים המעולים ביותר. מוטקה פיקד על אחד מהם. המבצע היה מסובך ביותר והגשר הגיע אל התעלה והוקם עליה. תחת אש תופת ניסו הטנקים להרחיב את הדרך. בקרב זה, שנערך ביום כ"ד בתשרי תשל"ד (20.10.1973) עת פקד על הטנק כשגופו חשוף בצריח, נפגע מוטקה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנוה-ים. השאיר אחריו אב ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל ראשון.

במכתב תנחומים למשפחה האבלה כתב עליו מפקדו: "...בימים אלה אנו מתארגנים לתזוזה. בקרוב נחזיר את הציוד למחסנים, נפשוט את המדים ונחזור לבתינו, בנכם אילן היקר ז"ל לא חוזר אתנו ולא משתחרר. במלחמה הקשה הזאת נתן את היקר מכל, את חייו, להגנת כולנו. עד עכשיו דחקנו בכוח את הכאב לפינות חבויות בלב והמשכנו בעיסוקינו הצבאיים, בשמירת הקווים ובכוננות מתמדת. ואילו עתה, כאשר השחרור נראה באופק, פורץ הכאב מחדש. המחשבה כי אילן איננו אתנו, כי שוב לא נלחץ את ידו לפרידה, כי שוב לא נוכל לאמור לו "להתראות במילואים הבאים", המחשבה הזאת קשה קשה מנשוא. דעו הורים יקרים, כי כאבכם כאבנו ותמיד יישאר זכרו של אילן ז"ל חקוק בלבנו. מי ייתן ויהיו מעשינו בעתיד ראויים לזכרו;" חבריו בפקולטה כתבו: "...במקום שלך הייתה האווירה מעיקה ביותר. כיצד לעבור ליד מקומך הקבוע במעבדה מבלי להיזכר בך? אתה נשקף לעינינו כשאתה רכון על המיקרוסקופ, מצייר בקפידה את אשר אתה רואה ולא מש מפניך החיוך של סבר-פנים וטוב-הלב, שקרן מפניך".

קיבוץ נוה-ים הוציא לאור קובץ לזכר הבנים שנפלו, ובהם מרדכי-אילן.

 

                  אוטובוס הדמים

 

'''פיגוע כביש החוף''' המוכר גם בשם '''פיגוע אוטובוס הדמים''' הוא פיגוע טרור שבוצע בשנת 1978

על-ידי מחבלים מארגון הטרור הפלסטיני "פת"ח".

 באוטובוס זה במסגרת יום נופש וטיול שערכה חברת אגד לחבריה לקחו חלק גם יוסי ורבקה הוכמן ושני ילדיהם חברי הקיבוץ.

 ביום שבת אחרי הצהריים, ב-11 במרץ 1978, נחתה בחוף מעגן מיכאל קבוצה של 11 |מחבלים מהפת"ח שהגיעה למקום בסירות גומי.

 המחבלים נחתו בחוף נחל תנינים|שמורת הטבע מעגן מיכאל, לאחר ששהו יומיים בים ואיבדו את דרכם. שני מחבלים נוספים טבעו בדרך. בחוף פגשו המחבלים את צלמת הטבע גייל רובין שעסקה בצילומי טבע בקרבת החוף. לאחר שתיחקרו אותה לגבי מיקומם, רצחו אותה והמשיכו בצעדה לעבר כביש החוף. סמוך לשעה 16.30 עצרו מונית שחלפה בכביש. שני מחבלים נכנסו למונית וביחד עם הנוסעים שבה החלו להתקדם דרומה לתל אביב. יתר המחבלים עצרו אוטובוס של מטיילים שהיה בדרכו לחיפה. באוטובוס היו חברי 'חוג המשוטטים' של אגד, עובדי החברה ובני משפחותיהם, שהיו בדרכם חזרה הביתה מיום טיול במערת הנטיפים.

 המחבלים עצרו את האוטובוס ביריות, התפרצו פנימה ודרשו מהנהג לנסוע ל[[תל אביב]]. לאחר מכן הם כפתו את ידי הגברים. במהלך הנסיעה ירו המחבלים מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. מהירי נהרגו ארבעה אנשים.

 ליד כביש 2  מחלף אולגה (אז צומת מרומזר) חברו המחבלים למונית בה היו שני המחבלים האחרים. הם העלו את כל נוסעי המונית לאוטובוס והמשיכו לדהור דרומה תוך שהם ממשיכים לירות מחלונות האוטובוס לעבר כלי רכב אחרים. במהלך הנסיעה הבחינו המחבלים באוטובוס אגד נוסף שניסה להימלט מהם. היה זה אוטובוס "אגד" בקו 901 מתל אביב לחיפה. נהג האוטובוס ששמע על התקפת המחבלים, הסתובב והחל נוסע במהירות דרומה. המחבלים רדפו אחרי האוטובוס עד שהצליחו לעצור אותו. נוסעי קו 901 הועלו לאוטובוס חוג המשוטטים, והם המשיכו לדהור לעבר תל אביב.

 כל ניסיונות המשטרה לעצור את האוטובוס עלו בתוהו עד שלבסוף, מעט צפונית מצומת גלילות בפאתי תל אביב (מול המקום שבו שוכן כיום סינמה סיטי, ירו השוטרים בגלגלי האוטובוס והוא נעצר. בין המחבלים לבין כוחות משטרה שהיו במקום התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרץ החוצה מהאוטובוס, השאר החלו לירות לעבר הנוסעים, שניסו להימלט. לבסוף פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל נוסעיו והוא הפך למלכודת אש גדולה. רוב נוסעי האוטובוס נהרגו, בנוסף  לחייל צה"ל שהיה במקרה במקום והסתער באופן עצמאי על האוטובוס החטוף.

 בטבח נרצחו 35 איש ונפצעו 71 (ביניהם אסף חפץ, מפקד הימ"מ, ולימים המפקח הכללי של משטרת ישראל מפכ"ל משטרת ישראל).

 רבקהל'ה  ושני הבנים נרצחו ויוסי נפרד משתי רגליו


טוני קוקאלקיס
   

 

 


הסיפור הזה אמור היה להיות חלק מהסיפורים השייכים לקובץ ששמו המיועד הוא "סיפורים מבית כלא תורכי".
אלא שבעקבות אירוע שארע לאחרונה אני מוצא לנכון להעלותו עכשיו לזכרו של ידיד, חבר, רע, קולגה, רב חובל
חנניה פרץ, או בקיצור, "פרץ", שלא חזר מהפלגתו האחרונה.
מילא, אני, אבל מה הקשר בין פרץ לבין בית כלא תורכי שעיניו לא שזפוהו, נראה בהמשך.
ובכן!
בראשון לחודש מאי 1955, כמעט 50 שנה לאחור, עבדו שתי ספינות מכמורת ישראליות באזור החוף של
מזרח תורכיה. האחת "נווה ים" שהסקיפר שלה היה צבי חן מקיבוץ נווה ים והצוות (ואנכי ביניהם) מקבוץ
ראש הנקרה. השניה "נחשול" שהסקיפר שלה היה אחיעם שורר, הוא והצוות כולם מקיבוץ נחשולים.
משכנו רשתות קרקע בעומק של כ 30 פדום ובמרחק של כ חמישה וחצי מייל מהחוף. שיפוע קרקעית הים
באזור הזה מתון מאוד ומתאים מאוד לדייג מכמורת. היינו כבר באמצעו של יום וביום העבודה השלישי באזור.
בדרך כלל היינו עובדים בחוף זה חמישה ימים רצופים, יומם ולילה. ספינות תורכיות וסוריות עבדו באזור זה
כמונו ובסמוך לנו, אך באותו יום היינו, שתי הספינות, לבד בים. במרחק זה מהחוף לא אמור היה להיות כל
חשש משום שבאותה תקופה הגבול הימי של תורכיה עבר 3 מייל מהחוף. היה יום בהיר ואנחנו היינו עסוקים
בסיום בירור הערימה מהרשת האחרונה, שטיפת ארגזי הדגים והעברתם לחדר הקירור שבבטן הירכתים של
הספינה.
היום היה בהיר לחלוטין, ים שקט עם רוח מזרחית קלילה, דולפינים ושחפים מלווים את הספינה שמשליכה את
הפסולת שלא נכנסת למקרר, חזרה לים. ממש יום של אידיליה. באופק ממזרח, לכוון מפרץ
איסקנדרון נראתה ספינת מלחמה כל שהיא שהלכה והתקרבה במהירות. מראה שגרתי שלא שמנו אליו לב.
כשהתקרבה ראיתי שזו שולת מוקשים שהדגל התורכי התנוסס עליה. כשהייתה במרחק של כ 500 מטר מאתנו
הסתובבה כשהיא מפנה אלינו את צידה הימני, ואני מסתכל ולא מאמין למראה עיני, היא מסובבת את
צריח התותח שעל החרטום לכיוונינו. עוד אנחנו מסתכלים כלא מאמינים ואני רואה עשן עולה מקנה התותח,
נשמע ה "בום" של הירי ופגז עובר לו בין התרנים מעלינו ונוחת בים כ 50 מטר מעבר לצד הימני של הספינה.
מה עושים? אין הרבה מה לעשות. צבי חן החליט קודם כל להישאר עם הרשת ולא להרימה בינתיים.
את הנשק שהיה בספינה העלינו למעלה והשלכנו למצולות, לא להתמודדות כזו הוא נועד.
בעוד אנו עוסקים בזה נורה אלינו פגז שני שגם הוא שרק בין התרנים ונפל לים מעבר לצידינו, כמו הראשון.
ה "נחשול" קיבלה טיפול דומה, היא הייתה במרחק קטן מאיתנו. לאחר שלושה פגזים לכל ספינה השתרר שקט
לא ברור. בינתיים התקשרנו עם תחנת החוף בארץ, הודענו על האירוע וביקשנו שיודיעו למשרד החוץ שלנו.
לאחר השקט הלא ברור שלאחר ההפגזה, שעד היום לא ברור לי אם הם כוונו ולא פגעו, או לא כוונו ולא פגעו,
נראתה תכונה רבתי על ספון הירכתיים של שולת המוקשים התורכית. אנחנו רואים במשקפות שהם מכינים שני
"זודיאקים" גדולים עם צוותי השתלטות מזויינים בתת מקלעי טומיגן. הרהורים מוזרים עולים במוחו של אדם
למראה מחזה כזה. למה זרקנו את הנשק לים? אחד מהם. הרבה זמן להרהר לא היה. ה"זודיאקים",
כל אחד בתורו ביצעו גיחת השתלטות, אצבע על ההדק, ניצרות פתוחות ו"רצח בעיניים".
אנחנו קיבלנו את פניהם כשכולנו ישובים בשקט על מעקה הירכתיים והסקיפר בחדר ההגה.
הם היו שישה במספר, אחד נעמד מולנו כשהוא מאיים עם הטומיגן ואז ראיתי שהוא רועד מפחד,
אחד נכנס לחדר ההגה והשאר התרוצצו בספינה לחפש מה שהוא לא ברור.
מה שהפחיד אותם מאוד היה סימן צבוע אדום בצורת ברק בחדר ההגה מעל מכשיר הקשר / רדיו ואחד מהם
הוקצה לשמור עליו ללא הפסקה עם טומיגן בהיכון. הקצין שבהם הצליח לתקשר עמנו בקצת טורקית,
וקצת ערבית (אנגלית, החלטנו מראש שאף אחד לא יודע) ומזה הבינונו שאנחנו עצורים ופנינו מועדות
לנמל איסקנדרון. אה, כן, עוד דבר הספקנו לעשות בתאום, שתי הספינות, לפני ההשתלטות,
השמדנו את כל המסמכים האישיים.
הרימונו את הרשת ושפכנו את תוכנה לים לשמחתם הרבה של כל השחפים והדולפינים שהתקבצו מכל האזור,
וסידרנו את ציוד הדייג במקומו. סדר חייב להיות בים.
אניית חיל הים התורכי פונה לכוון מפרץ איסקנדרון ואנחנו, שתי ספינות הדייג בעקבותיה כששישה חיילים תורכיים על כל אחת, טומיגנים בהיכון. צביקה על ההגה אצלנו ואחיעם על ההגה ב"נחשול".
כולנו, צוותי שתי הספינות בחורים צעירים ו קצת שובבים. צביקה מתחיל להתגלסס באיטיות בזיגזגים ארוכים
ו"הנחשול" בעקבותיו. אחרי כ שעה הבלגאן נקלט על ידי המפקד התורכי. הוא עוצר ומורה גם
לנו לעצור. מעבירים כבלי פלדה אל שתי הספינות ועכשיו אנחנו נגררים. ממשיכים להתחכם וגורמים לקריעת כבל הפלדה. היה לנו כבר ברור שלהרוג לא יהרגו אותנו, מה עוד שהקצין התורכי שהיה אתנו
הביע את הערצתו לחיל הים הישראלי ולישראלים בכלל. המפקד התורכי שולח עם הזודיאק שני הגאים
מצוות אנייתו, קושרים שנית את הספינות, ואנחנו יושבים תחת משמר בירכתיים.
הגענו לנמל איסקנדרון, או "אלכסנדרטה" בשמו הקדום יותר, באישון לילה. נכנסנו לנמל, נקשרנו והלכנו לישון,
עדיין בספינה, תחת עינם הפקוחה של חיילים ושוטרים. כך נסתיים לו הראשון במאי 1955.
למרות העייפות אחרי שלושה ימים של עבודה ושינה מועטה ביותר קמנו מוקדם, עם הנץ החמה. שהינו
במעגן הקטן של ספינות וסירות הדייג שהיה צפוף למדי. בוקר בהיר, שמיים ללא בדל של ענן,
ואנחנו עדיין לא יודעים מה מצפה לנו. עם בוקר הודיעו לנו שמטען הדגים שנמצא בחדרי הקירור מוחרם.
הגיעה משאית והמטען נפרק והועבר לאן שהוא תחת משמר שוטרים. אכלנו ארוחת בוקר דשנה, לך תדע מתי
נאכל שנית, כשאנו מזמינים את שומרינו לארוחה. הם עטו על המזון ברצון, ותוך כך התברר לנו שהם אינם
נחשבים כראויים לארוחת בוקר מטעם מפקדיהם. סמוך לאחר כך הגיע כוח של שוטרים וחיילים ונלקחנו
לאחר כבוד אל תחנת המשטרה בעיר. טוב, פותחים לנו תיקים פליליים וחוקרים כל אחד לחוד.
זה היה דו שיח של חרשים ואילמים. אין תקשורת, הן מדעת והן מחוסר שפה משותפת.
הבעיה הגדולה ביותר הייתה כתיבת שמותינו. מאחר וכל המסמכים האישיים הושמדו הגינו את שמותינו בעברית
צחה כשהתוצאה בצד השני הייתה כיתוב מעוות שנמתח על פני דף שלם לכל שם. בקושי התאפקנו מלצחוק.
בעוד אנו מתוחקרים התוודענו לשני אנשים שילוו אותנו במהלך כל שהותנו בבית הכלא ואחד מהם ליווה אותנו
ואת הספינה גם לאחר מכן עד שהספינה הוחזרה לחיפה. האחד היה הקונסול שלנו באיסטנבול,
אורי בסן. השני דמות ציורית, ג´ינג´י נמרץ, נמוך קומה וחסון, בשנות השלושים המאוחרות שלו,
שהציג עצמו כסוכן אניות של חברת צים שמונה לטפל בענייננו. איש זה, יותר מכל אחד אחר דאג לנו
למחסורינו וטיפל בנו יום, יום ללא לאות בכל מהלך הזמן בו שהינו בבית הכלא. הוא היה הקשר בינינו לבין
השלטונות בבית הכלא ומחוצה לו. היה מעין אבא של כולם. שמו – טוני קוקאלקיס.

טוני קוקאלקיס היה נצר למשפחה מיהודי ספרד שהגיעו לארצות הבלקאן לאחר הגירוש של המאה ה 15.
הוא שלט ב שש שפות על בוריין, תורכית, ערבית, יוונית, אנגלית, גרמנית וצרפתית, דבר שעשה אותו לדמות
 מכובדת מאוד באיסקנדרון, ולמעין כותל שכולם עולים אליו לתנות את מענותיהם לפשר בין סוחרים
ועוד כהנה וכהנה. כמו כן שימש כקונסול כבוד של מספר ארצות. דמות ססגונית ומעניינת מאוד.
התחנה הראשונה של משפחתו לאחר שגורשה מספרד הייתה בסלוניקי, משם עברו לעיר בורסה
התורכית שבמזרח ים מרמרה, שגם שם נוסדה קהילה יהודית גדולה מיהודי ספרד.
בשלב כל שהוא עבר חלק מהמשפחה לאיסקנדרון שם הקימו סוכנות אניות עוד בסוף המאה ה 18.
זה האיש שטיפל בנו. לא היה מתאים ממנו לתפקיד הזה, ואני לא שוכח (איך אפשר?) את דמותו הנמרצת
כשהוא מטפל בכל נושא ובכל בעיה שהייתה קשורה בנו ובספינה.

כאן, במשטרה, לאחר שנפגשנו עם אורי וטוני נתברר לנו במה כל העניין. התורכים מאשימים אותנו בכך
שנכנסנו ללא היתר לתחום המים הטריטוריאלים שלהם. זה שלאמיתו של דבר לא היינו בתוך התחום הזה
אינו מעלה ואינו מוריד דבר. הרקע הוא סוחר דגים סורי גדול מנמל לטקייה הסמוך לגבול התורכי שעינו הייתה
צרה בכך שבאנו עם ספינות משוכללות וציוד משוכלל וכמויות הדגה ששלינו היו גדולות הרבה מעבר למה שהוא
יכול היה לדוג עם ספינותיו שלו. בקיצור, פעילותינו באזור הפריעה לו. עשה דיל עם מפקד הצי התורכי ומפקד
המשטרה באיסקנדרון וזו התוצאה.
לאחר הטיפול במשטרה נלקחנו לשפת הים בסמוך לנמל. מקומותינו בבית הכלא עדיין לא היו מוכנים ונשארו לנו
עוד כמה שעות חופש, עד הערב. אנחנו יושבים בבית קפה תורכי על שפת הים, לוגמים צ´אי
ונהנים. בסמוך הייתה בודקה קטנה של ספר (יש הרבה ספרים בתורכיה) וגלב.
אני שרעמת שערי צימחה לה פרא ניצלתי את ההזדמנות להסתפר. התפרקדתי על המושב והפקרתי את ראשי
בידי הספר. עצמתי את עיני כשהרוח הקלילה מלטפת אותי ושכחתי ממה שעומד בפנינו. בית כלא תורכי,
מה שהוא לא מוכר, לא ידוע, כמה זמן נשב, מה עושים בארץ בנושא וכדומה. אלף שאלות שהתשובה להן
לא ברורה ועדיין לא ידועה, הזמן יגיד, אבל באותו רגע לא הרהרתי בכך ונהניתי מאותה הנאת השעה.
צהרים מאוחרת אכלנו במסעדה הטובה בעיר עם טוני ואורי, שם למדתי בפעם הראשונה את טעמו הנהדר
של המטבח התורכי המסורתי. זה היה חשוב משום שמסעדה זו הזינה אותנו בכלא, וזה היה שופרא.
לפנות ערב הובלנו, 13 איש, אחר כבוד לכלא המרכזי של איסקנדרון, הסתיים לו היום השני במאי.
בכלא ישבנו שלושים יום, לא כאן המקום לספר על עוללות אותה תקופה, יצאנו וחזרנו לארץ.
בארץ, לאחר שחזרנו התייחסו אלינו כאל מעין "אסירי ציון" (להבדיל) ולאחר המהומה התקשורתית הראשונה
הנושא נשכח, כרגיל, וכל אחד חזר למקומו, לסדר יומו ולמסלול חייו.
עברו ימי דור, הזיכרונות והסיפורים מבית הכלא, יושבים להם בקרן זווית במוחי ואני לא מרבה לדבר בהם,
למעט מספר חברים מצומצם. בתוך הזיכרונות האלה תופש טוני קוקאלקיס מקום מכובד.

לפני מספר שנים הפעיל פרץ, במסגרת החברה שלו ושל שותפו אניית גלנוע קטנה על הקו שבין מרסין
שבמזרח תורכיה לחיפה. מדי פעם היה נוסע לתורכיה לצורך עסקיו. באחת הפעמים, כשהיה במרסין
מצלצל הטלפון בבית ערב אחד. פרץ על הקו. "חיים שכאלה" הוא אומר ומוסיף "אלה הם חייך".
לשניה חשבתי שנטרפה עליו דעתו. אבל אצל פרץ?, דעתו לא נטרפת עליו, לא ייתכן. מה הסיפור, פרץ, אני שואל, מה לי ולתוכנית הטלביזיה הזו? אני שולח לך פקס, הוא אומר. אני סוגר את השפופ וכעבור כ חמש דקות אני מקבל פקס,
שני עמודים. אני בוחן את תוכנם של שני העמודים, מדהים, ממש מדהים, אני אומר לעצמי.
איך פרץ הגיע אל הממצא הזה? כעבור מספר דקות פרץ מצלצל שנית. קיבלת? הוא שואל. כן קיבלתי,
זה אולי לא "חיים שכאלה" אבל זה בהחלט "אלה הם חייך" אני אומר לו. אספר לך את הסיפור כשאחזור,
הוא מסיים.
כעבור מספר ימים הייתי אצל פרץ בחיפה והרי מה ששמעתי מפיו. במהלך ביקורו במרסין הוזמן לארוחת ערב
תורכית מסורתית לביתו של בעל סוכנות האניות שטיפלה באותה אניית גלנוע ובכל ענייניו במרסין.
לאחר ארוחת הערב היסבו לשיחת חולין על "צ´ייניק" מהביל לשתיית צ´אי , עישון נרגילות בטעמים שונים וכדומה. במהלך הערב סיפר להם פרץ על איזה שהוא חבר שלו שישב בכלא איסקנדרון בשנות החמישים, ועל העוללות של אותו חבר
במהלך אותה "ישיבה". בעלת הבית, אשתו של בעל סוכנות האניות, אומרת, רגע אחד, אני חושבת שאני מכירה
את הסיפור הזה. כולם הסתכלו עליה כלא מאמינים, והא הולכת לעליית הגג ומביאה אתה תיבה בגודל בינוני.
היא פותחת את התיבה ומתחילה לחטט ולפשפש בה דקות ארוכות, ולבסוף שולפת מתוכה גלויה ישנה ומראה
אותה לפרץ. לפי פרץ, הוא עצמו לא האמין למראה עיניו. זו הייתה גלויה ששלחנו כאות תודה והוקרה
לטוני קוקאלקיס לאחר שחזרנו לחיפה ביוני 1955. מהיכן יש לך את הגלויה הזו? שאל פרץ את בעלת הבית.
אני בתו של טוני קוקאלאקיס היא ענתה.

אילן מאירסון ינואר 2005



 

התחברות לחברים



מונה:


[חזור למעלה]

אם נהנת  מומלץ להכניס למועדפים       WWW.FIENHOLTZ.COM

©כל הזכויות לכל תוכן המצוי באתר זה שייכות בלעדית ליהודה בן נחום אשר ממליץ להוריד ולהפיץ ברבים  תוך שמירת זכויותיו

 

 

לייבסיטי - בניית אתרים